Review

Review Image

אפליה על רקע משקל - בעיה חברתית ובריאותית, פרופ' זמיר הלפרן ואיילת קלטר

פרופ' זמיר הלפרן – יו"ר "אדם ומלואו" הארגון הישראלי למניעת אפליה על רקע משקל

איילת קלטר – מנכ"ל "אדם ומלואו" הארגון הישראלי למניעת אפליה על רקע משקל

אתגר גדול עומד בפנינו כחברה ככלל, וכאנשי מקצועות הבריאות המטפלים באנשים עם עודף משקל/השמנה בפרט. מצד אחד עלינו לנסות ולעזור למטופלים להיות בריאים, כאשר ודאי הוא שמרבית ניסיונות ההרזיה נוחלים כישלון. מצד שני עלינו לנסות ולגייסם לעזור לעצמם. עלינו לזכור שאנשים עם עודף משקל הינם פגיעים מאד, רוויים כישלונות, תחושות כעס עצמי ואשם ומנוהלים מתוך הסטיגמה הרווחת שהם הכישלון.

הסטיגמה היא אויב מוכר בתחום בריאות הציבור. לאורך ההיסטוריה ידועים מקרים רבים בהם הסטיגמה כפתה סבל רב על קבוצות אוכלוסייה חלשות ופגיעות באופן ששיבש את הטיפול והמניעה במחלות כמו כולרה, שחפת, HIV/AIDS והתמכרויות .
היוונים טבעו את המונח סטיגמה שמשמעותו "סימני היכר גופניים שנועדו להוקיע מישהו יוצא דופן ורע. הסימנים שאותם היו חותכים או צורבים בהם את הגוף הכריזו כי נושאם הוא עבד, פושע או בוגד – אדם פסול ויש להתרחק ממנו" . בעידן המודרני עלה המונח סטיגמה לתודעה ב – 1963 בעקבות עבודתו של הסוציולוג ארווין גופמן, שטען שהמאפיין החוזר בכל סוגי הסטיגמה הוא שמדובר בתכונה המפחיתה בערך בעליה ובמצבים בהם החברה תופסת, שאותו אדם אינו ראוי להימנות עליה . לדבריו הסטיגמה יכולה להוביל לכך שנהיה משוכנעים שהאדם הנושא אותה אינו אנושי ונפעל כאילו הוא "שום אדם". הסטיגמה לדבריו הולכת ומתעצמת ככל שהאדם נתפס כאחראי למצב בריאותו, כשהמחלה בה הוא חולה נתפסת כחשוכת מרפא, כשקיים חוסר ידע ומידע על המחלה וכאשר לא ניתן להסתיר את הסימפטומים/המוגבלות שלה.

סטריאוטיפ מוביל ל… דעה קדומה שמובילה ל… אפליה!
סטיגמה הינה תופעה רב ממדית, לעיתים אוטומטית ולעיתים נשלטת, אשר מורכבת מהיבטים קוגניטיביים (סטריאוטיפים), רגשיים (דעות קדומות) והתנהגותיים (אפליה). סטריאוטיפים הם אמונות הנוגעות לתכונות המאפיינות, לכאורה, חברים בקבוצה מסוימת. אמונות אלו עשויות להיות חיוביות או שליליות, נכונות או שגויות, והן משמשות לקיטלוג בני האדם. סטריאוטיפים יכולים להוביל לדעות קדומות ולאפליה. דעה קדומה זו גישה שלילית או תגובה רגשית כלפי קבוצה מסוימת וחבריה, ואפליה זה יחס או התנהגות כלפי אותם חברים בקבוצה המסוימת.
מבחינים בין סטיגמה ציבורית, מבנית ועצמית. הציבורית מוגדרת כצורה שבה קבוצות הכוח בחברה מתייחסות לקבוצה חברתית, על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות, הקיימות כלפי אותה קבוצה. המבנית מייצגת עמדות או מעשים הטבועים בעצם פעולתם של מוסדות החברה והכוללים מדיניות ארגונית מגבילה כלפי קבוצות מתויגות. סטיגמה זו מתבטאת, בין השאר, בחקיקה ובמדיניות מפלה. הסוג האחרון זו הסטיגמה העצמית. כלומר אימוץ הסטראוטיפ כלפי "עצמי". סטיגמה זו מבטאת את האופן בו האדם מתייחס לעצמו, בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי קבוצה שאליה הוא משתייך. ההשלכות שלה כוללות, בין השאר, ירידה משמעותית בערך ובביטחון העצמי של האדם המתויג, תלות חברתית, בידוד וייאוש, אבטלה ואובדן הכנסה, לעיתים אף עד כדי ניסיונות אובדניים.

מבחינה בריאותית מראים המחקרים קשר בין הסטיגמה כלפי אדם עם משקל גבוה לבין שכיחות התקפי הזלילה והאכילה הלא בריאה. הסטיגמה גורמת לפיתוח אכילה לא בריאה, מיעוט בפעילות גופנית והגדלת צריכת הקלוריות. היא מעצימה את שכיחות ניסיונות ההרזיה מתוך מטרה לשנות את המצב על ידי שינוי המשקל. עוד מראים הממצאים שהסטיגמה מעוררת סטרס, הגורם לעליה בלחץ דם ולשינויים ברמות הפרשת הקורטיזול בגוף.

הסטיגמה על רקע משקל הגוף
הסטיגמה על רקע משקל עיקרה בתפישה שהמשקל הוא באחריותנו ובשליטתנו המלאה. האדם עם עודף המשקל, עפ"י תפיסה זו חש אשמה, ולכן הוא משוכנע שהוא ראוי ליחס המפלה אותו הוא חווה. הסטיגמה על אנשים עם השמנה נוגעת באנשים מכל הגילאים, הגזעים והמינים, והיא מלווה את האדם מראשית חייו עד מותו. היא מזהה את האדם עם תכונות כמו, עצלנות, העדר אינטליגנציה, חולשה, חוסר כוח רצון וכישלון . תפישה זו מובילה להתפתחות אפליה, הפולשת לכל תחום אפשרי בחיים. היא מתבטאת בקינטור, בשימוש בשמות פוגעניים, בפגיעה פיזית, או במניעת יחס שוויוני בקבלה לעבודה, בקידום בעבודה, במתן שירות, בטיפול הרפואי, במוסדות החינוך, ביחס ההורים לילדיהם ובתקשורת. בארצות הברית, בה שניים מתוך שלושה מבוגרים ואחד מתוך שלושה ילדים עם עודף משקל או עם השמנה, נפגעים מיליונים מהטיה על רקע משקל, שעולה באופן עקבי. לפי הערכות עדכניות שיעור האפליה בארצות הברית עלה ב 66% במהלך העשור האחרון , וכיום ניתן להשוות אותו לשיעורי אפליה על רקע גזע. בישראל, בה קרוב ל 65% מהאוכלוסייה עם עודף משקל או השמנה, אין שום חוק המגן מפני אפליה מסוג זה, ואין נתונים עדכניים המשקפים את היקף התופעה.

האפליה על רקע משקל התפתחה מתוך התרבות הקיימת ומתוך מדיניות המלחמה בהשמנה המאמינה ש:
 סטיגמה, בושה ואשם יעודדו ירידת משקל
 משקל הוא בעיקרו באחריות האדם, הנכשל בהשגתו בשל היעדר כוח רצון ומשמעת עצמית
 רזון הינו ערך המגדיר את זהות האדם
 משקל עודף הוא עדות לאדם פגום
 היתר לא רשמי לאפשר לתקשורת להציג את האדם עם עודף המשקל באופן משפיל ומבזה

כאשר התבקשו ילדים לבחור מתוך סדרת תמונות של ילדים עם משקל רזה/תקין/עודף מי מהם היו רוצים שיהיה החבר הכי טוב שלהם, 55% בחרו בילד הרזה, 38% בחרו בילד במשקל הרגיל, ורק 7% בחרו בילד עם עודף המשקל.

תוצאות הסטיגמה

לסטיגמה ולאפליה על רקע משקל יש השלכות בריאותיות, תעסוקתיות חברתיות ונפשיות. מבחינה בריאותית מראים המחקרים קשר בין הסטיגמה כלפי אדם עם משקל גבוה לבין שכיחות התקפי הזלילה והאכילה הלא בריאה. הסטיגמה גורמת לפיתוח אכילה לא בריאה , מיעוט בפעילות גופנית והגדלת צריכת הקלוריות. היא מעצימה את שכיחות ניסיונות ההרזיה מתוך מטרה לשנות את המצב על ידי שינוי המשקל. עוד מראים הממצאים שהסטיגמה מעוררת סטרס, הגורם לעליה בלחץ דם ולשינויים ברמות הפרשת הקוריטזול הקורטיזול בגוף . בקרב אנשים הנמצאים בתוכניות להורדת משקל נמצאת הסטיגמה קשורה בשחיקה גבוהה וירידת משקל מועטה . חווית הכישלון החוזרת ונשנית מנציחה את הסטיגמה מצד אחד, ואת ההשמנה מן הצד האחר.
מחקר , שהתפרסם באוגוסט 2013 , בו לקחו חלק 6,157 משתתפים הראה, שאלו שהיו במשקל תקין בתחילת המחקר, אבל חוו אפליה על רקע משקל, נטו להשמנה פי שניים וחצי יותר מאלו שלא חוו אפליה זו, לאחר ארבע שנות מעקב, ואילו אלה שהיו עם השמנה בראשית המחקר נטו פי שלושה להישאר כאלה כאשר חוו אפליה מסוג זה.
מבחינה פסיכולוגית, הסטיגמה המודבקת לאדם בשל משקלו גורמת לחרדות, לירידה בהערכה עצמית, לדימוי גוף נמוך, לדיכאון ולמחשבות אובדניות. כל אלה מרחיקים את האדם ממעגל החיים החברתי, יוצרים בידוד שגורם לאכילת יתר ולעלייה במשקל ולחילופין לניסיונות דיאטה כושלים.
מבחינה כלכלית, חברתית ותעסוקתית , בני אדם עם השמנה סובלים פעמים רבות משכר נמוך, מפיטורין לא מוצדקים, מיחס בלתי שווה והוגן בקבלה לעבודה ומיחס מזלזל. חווית הדחייה והסטיגמה פוגשת את האדם באוניברסיטאות, בחנויות הבגדים, במסעדות ובתחבורה הציבורית, וככל שמשקלו גבוה יותר, כך מתעצמת האפליה כלפיו .
אם אכן הסטיגמה הייתה מועילה כדרך לעידוד ההרזיה, מן הסתם היינו רואים ירידות משקל משמעותיות ככל שהסטיגמה עולה . אבל ההיפך קורה. האפליה והסטיגמה התעצמו ומגמת ההשמנה העולמית לא ירדה.

הורים רבים מרגישים שמשקל הילד הוא עדות לטיב ההורות שלהם. ילד עם עודף משקל מעיד על כישלונם. ואם ההורים עצמם עם עודף משקל, הבעיה מחמירה, כי מתוך רצון להגן עליו הם פעמים רבות פוגעים בו. הם שוללים את האוטוריטה הפנימית שלו ואת הקשב האותנטי שלו לגופו. הם מערערים את יכולתו להתוודע לעצמו ולצרכיו ולהאמין ביכולותיו.

הסטיגמה בילדים ובני נוער
הסטיגמה הנוגעת למשקל הגוף מתחילה כבר בגיל צעיר. קיימות היום עדויות ליחס מפלה כלפי ילדים כבר מגיל שלוש. מספר מחקרים בחנו את הסטיגמה כלפי ילדים עם משקל יתר מגילאי הגן ועד ביה"ס היסודי. הם הראו שילדים כמו מבוגרים מאשימים את הילד באחריות על משקלו. הם משוכנעים שהוא זה האשם במצבו. מדגם שנערך ב-2012 בקרב תלמידי כיתות א' בעשרים ותשעה בתי ספר באוקלהומה הראה שילדים עם עודף משקל הוא הם השנואים ביותר על ידי חבריהם.
במחקר אחר שנערך ב-2004 בקרב ארבעים ושניים ילדי גן בני ארבע עד שש נמצא, כי לילד עם משקל יתר יוחסו הכי הרבה תכונות אופי שליליות, מה שהוביל לדחייה חברתית. כאשר התבקשו הילדים לבחור מתוך סדרת תמונות של ילדים עם משקל רזה/תקין/עודף מי מהם היו רוצים שיהיה החבר הכי טוב שלהם, חמישים וחמישה אחוזים בחרו בילד הרזה, שלושים ושמונה אחוזים בחרו בילד במשקל הרגיל ורק שבעה אחוזים בחרו בילד עם עודף המשקל.
בקרב בני הנוער המצב דומה. ממחקר שפורסם ב-2011 עולה, כי בקרב כארבעים ואחד אחוזים מהמתבגרים, עודף משקל הוא הסיבה הראשונה להצקות, ללעג ולהשפלה וככל שמשקל הגוף עולה, כך הנער הופך לפגיע יותר. האופן בו פוגעים בני הנוער בחברים עם עודף משקל הוא מגוון. הם שמים אותם ללעג, קוראים להם בשמות גנאי, מעירים הערות מרושעות, מעירים בזמן פעילות גופנית, מתעלמים או נמנעים מחברתם, מציקים, מדירים אותם מפעילות, מפיצים כלפיהם שמועות שליליות, משתמשים באיומים ופוגעים פיסית.

הרופא שבוי בתפישה שהשמנה היא בעיקרה בעיה התנהגותית, ולאו דווקא גנטית או מטבולית, בעיה, המנכסת את הכישלון לאדם, ומחמירה את היחס השלילי כלפיו. הוא חש אוזלת יד ביכולתו לעזור למטופל לרדת במשקל ולשומרו לאורך זמן, והוא אינו שונה ממרבית החברה המייחסת לאדם עם ההשמנה תכונות כמו עצלנות, רפות שכל כיעור.

אפליה בבית
הבעיה נעשית חמורה יותר כאשר האפליה פולשת אל הבית – המקום שאמור לתת לילד הגנה. שם לובשת האפליה פנים מתעתעות. לעיתים גלויה. לעיתים נסתרת. הורים מזלזלים זה בזה, אמא יוצרת התניה בין מענה לבקשות, כמו לימודי גיטרה או הרשמה לחוג לבין ירידה במשקל, בני המשפחה מתבוננים כל העת באופן האכילה של הילד – מה יש בצלחת, מה אכל, מה הוציא מן המקרר. זאת ועוד, הורים רבים מרגישים שמשקל הילד הוא עדות לטיב ההורות שלהם. ילד עם עודף משקל מעיד על כישלונם. ואם ההורים עצמם עם עודף משקל, הבעיה מחמירה, כי מתוך רצון להגן עליו הם פעמים רבות פוגעים בו. הם שוללים את האוטוריטה הפנימית שלו ואת הקשב האותנטי שלו לגופו. הם מערערים את יכולתו להתוודע לעצמו ולצרכיו ולהאמין ביכולותיו. הילדים חווים סוג של התעללות רגשית ומתמשכת שקשה לסמן אותה, אבל היא מתרחשת על בסיס יומיומי.
מחקר שהתפרסם ב-2013, בדק 918 הורים לילדים בגילאי שנתיים עד שמונה-עשרה. הממצאים הראו שעודף משקל הוא הסיבה העיקרית להצקות לילדים, בלא קשר למצב המשקל של ההורים או הילד .
מנתונים שהתפרסמו במרכז רד [[Rudd Institute באוניברסיטת ייל עולה, כי לפי תפיסות ההורים חמישים ושלושה אחוזים מההצקות והפגיעות בילדים קשורים לעודף משקל. דיווח זה חופף למדגם שנערך בקרב מתבגרים, והראה שבעיניהם ארבעים אחוזים מההצקות הם בגלל עודף משקל. אוכלוסיית הילדים עם עודף משקל ועם השמנה היא אוכלוסייה חלשה במיוחד. חבריהם ובני משפחתם הם הפוגעים העיקריים. מחקר שבדק 4,746 ילדים עם עודף משקל מצא כי ארבעים ושבעה אחוזים מהבנות ושלושים וארבעה אחוזים מהבנים עם עודף משקל סובלים מהצקות מצד בני משפחתם. גם במקרים שבהם ההורה אינו מפלה את ילדו באופן ישיר אבל מזלזל בילדים או אנשים אחרים עם עודף משקל, רואה הילד יחס שלילי זה כאילו מופנה כלפיו.

סטיגמה ואפליה באוכלוסייה הבוגרת
בשלהי 2014 התפרסם מחקר, שנערך בקרב 50 נשים, והראה שביום אחד בחייהן התרחשו 1077 אירועי סטיגמה. מדגם אחר שנערך בקרב 2,449 נשים עם עודף משקל (Rudd Institute) מצביע על כך שהמפלים העיקריים הם דווקא מי שהיו צריכים לספק משענת והגנה לאדם – ההורים, בני המשפחה הקרובים, המעסיקים ואנשי הצוות הרפואי.
ואכן באותו מחקר כרבע מכלל הנשים דיווח על אפליה על רקע משקל במקום העבודה, מחציתן דיווחו על תחושה קשה עקב סטיגמה שהודבקה מצד עמיתים, וארבעים ושלושה אחוזים דיווחו על סטיגמה מצד המעסיק. מכלל האנשים עם ההשמנה נמצא, כי אוכלוסיית הנשים היא הפגיעה ביותר. רבע מהן דיווחו על פגיעה הנוגעת למשקל גופן. האפליה בעבודה באה לידי ביטוי באי קבלה לעבודה, בקבלת משימות בעלות ערך נמוך, פיטורין על רקע של חוסר הצלחה לרדת במשקל ועונשים.

נשים סובלות יותר
נשים עם משקל יתר הן מטרה לסטיגמה חברתית גם בכל הנוגע לקשרים רומנטיים. במחקר שנערך ב-2007 בקרב 238 סטודנטים בארצות הברית נמצא, כי מידת ההיענות של גברים למודעת פנויים/פנויות טובה יותר במקרה של אישה עם משקל נורמלי לעומת אישה עם משקל יתר. עוד נמצא כי במקרה של אישה עם משקל יתר, מידת ההיענות של המשתתפים הייתה נמוכה יותר כאשר תיאור עודף המשקל היה שלילי וכלל את המילה "שמנה" בהשוואה לתיאור מעודן יותר כמו "מלאה". מחקר נוסף שנערך ב-2005 ובדק 554 סטודנטיות בארצות הברית הראה, שאלו הנמנעות מלצאת לבלות היו עם משקל גבוה יותר לעומת אלו שהרבו לצאת, או היו עם בני זוג קבועים. החוקרים חישבו ומצאו שהסיכוי הממוצע לאישה להיות בקשר זוגי הולם יורד ככל שהמשקל עולה.

סטיגמה ואפליה מצד אנשי מקצועות הרפואה

מחקרי עמדות, אשר בחנו את עמדות אנשי המקצוע – רופאים, אחיות, דיאטניות וכו' הראו, שרובם הגדול אינו שונה מיתר האוכלוסייה, והוא שבוי בסטראוטיפים שליליים כלפי אנשים שמשקלם אינו עולה בקנה אחד עם הערכים המקובלים. מחקר שהתפרסם ב-2003 ובדק תפישות של 600 רופאים, הראה שיותר ממחציתם הסכימו שיש לייחס לאנשים עם משקל יתר תכונות שליליות: הם מוזרים, לא מושכים מינית, מכוערים, כך על פי דבריהם. שליש מהרופאים הביע הסכמה עם הקביעה 'שלאנשים עם משקל יתר תכונות אופי שליליות, כגון העדר כוח רצון, מגושמות, עצלנות וחוסר היענות לטיפול. הרופאים, כך הראה המחקר, מתקשים לטפל באדם עם השמנה, ומקצים לו פחות זמן טיפול ויחסם אליו עוין. ואכן, אנשים הסובלים מאפליה על רקע משקל נמנעים מטיפול, ממעקב, מביקורת רפואית ובאופן זה מעצימים את בעיותיהם הרפואיות. הרופא, אם כך, שבוי בתפישה שהשמנה היא בעיקרה בעיה התנהגותית ולאו דווקא גנטית או מטבולית, בעיה, המנכסת את הכישלון לאדם ומחמירה את היחס השלילי כלפיו. הוא חש אוזלת יד ביכולתו לעזור למטופל לרדת במשקל ולשומרו לאורך זמן והוא אינו שונה ממרבית החברה המייחסת לאדם עם ההשמנה תכונות כמו עצלנות, רפות שכל כיעור.

הממצאים מראים שגם דיאטניות, שתפקידן לתת מענה לאדם השמן, שבויות בסטיגמות השופטות את האדם הסובל מעודף משקל. המחקר בדק את גישתן של סטודנטיות לתזונה, המועמדות להיות דיאטניות, כלפי אנשים בעלי עודף משקל, וכיצד עודף המשקל משפיע על ההחלטה הטיפולית ועל הערכת מצבו הבריאותי של המטופל. יותר מארבעים אחוזים מהסטודנטיות העידו, שהן מאמינות כי בני אדם עם עודף משקל הם עצלנים, חסרי כוח רצון ונוטים לוותר לעצמם. רובן היו תמימות דעים כי אנשים עם השמנה הם בעלי משמעת עצמית נמוכה, אוכלים יתר על המידה, חסרי ביטחון ובעלי דימוי עצמי נמוך. והנתון אולי העצוב ביותר: רק 2% מהסטודנטיות הביעו גישה חיובית או ניטרלית כלפי מטופלים עם השמנה. מחקרים שבדקו דיאטניות ותיקות הצביעו על ממצאים דומים. גם הן בעלות דעות קדומות ותחושות שליליות לגבי מטופליהם.
מחקר שנערך באנגליה והתפרסם באוגוסט 2013 העריך את היחס המוטה לאדם עם השמנה בקרב 1130 סטודנטים לתזונה, אחיות, רופאות ודיאטניות, וניסה לחקור את הגורמים היכולים לנבא יחס מוטה זה. התוצאות הצביעו על כך שרוב הסטודנטים היו שבויים בפחד מהשמנה (fat phobia), ורק 1.4% מהם הראו יחס חיובי או נטרלי כלפי אוכלוסיות עם השמנה. האבסורד הוא שאנחנו עדים גם לקיומה של סטיגמה הפוכה. כלומר מטופלים המגיעים לטיפול אצל רופא עם עודף משקל ייחסו לו תכונות דומות לאלו שהוא מייחס להם.

לסיכום
אתגר גדול עומד בפנינו כחברה ככלל, וכאנשי מקצועות הבריאות המטפלים באנשים עם עודף משקל/השמנה בפרט. מצד אחד עלינו לנסות ולעזור למטופלים להיות בריאים, כאשר ודאי הוא שמרבית ניסיונות ההרזיה נוחלים כישלון. מצד שני עלינו לנסות ולגייסם לעזור לעצמם. עלינו לזכור שאנשים עם עודף משקל הינם פגיעים מאד, רוויים כישלונות, תחושות כעס עצמי ואשם ומנוהלים מתוך הסטיגמה הרווחת שהם הכישלון.

ביבליוגרפיה:

  • Luoma JB, Twohig MP, Waltz T, et al. An investigation of stigma in individuals receiving treatment for substance abuse.Addict Behav. 2007;32:1331-1346.

    Fortenberry JD, McFarlane M, Bleakley A, et al. Relationships of stigma and shame to gonorrhea and HIV screening. Am J Public Health. 2002;92:378-381.

    סטיגמה; עברית: שרה ספן, תל אביב: רשפים, תשמ"ג 1983 עמוד 7
    סטיגמה; עברית: שרה ספן, תל אביב: רשפים, תשמ"ג 1983 עמוד 8

    סטיגמה בקרב מעסיקים כלפי אנשים עם מוגבלות בכלל ומוגבלות פסיכיאטרית בפרט: סקירה ודיון בהקשר לחקיקה הקיימת ד"ר אמיר טל משרד התמ"ת 2013

    Puhl RM, Heuer CA. Weight bias: a review and update. Obesity (Silver Spring). 2009;17:941-964.

    Puhl, R. M., & Heuer, C. A. (2010). Obesity stigma: important considerations for public health. Health, 24, 252.

    Callahan D. Obesity: chasing an elusive epidemic. Hastings Cent Rep. 2013;43:34-40.

    Christopher N Ochner, Adam G Tsai, Robert F Kushner and Thomas A Wadden, Treating obesity seriously: when recommendations for lifestyle change confront biological adaptations.
    The Lancet Diabetes & Endocrinology. Published Online: 11 February 2015 Volume 3
    Number 2 p91-158. http://dx.doi.org/10.1016/S2213-8587(15)00009-1.

    Quick VM, McWilliams R, Byrd-Bredbenner C. Fatty, fatty, two-by-four: weight-teasing history and disturbed eating in young adult women. Am J Public Health. 2013;103:508-515

    Bucchianeri MM, Eisenberg ME, Wall MM, Piran N, Neumark-Sztainer D. Multiple types of harassment: associations with emotional well-being and unhealthy behaviors in adolescents. J Adolesc Health. 2013 Dec 24.

    Schvey NA, Puhl RM, Brownell KD. The stress of stigma: exploring the effect of weight stigma on cortisol reactivity. Psychosom Med. 2014;76:156-162

    Wott CB, Carels RA. Overt weight stigma, psychological distress and weight loss treatment outcomes. J Health Psychol. 2010;15:608-614

    Sutin, A. R., & Terracciano, A. (2013). Perceived weight discrimination and obesity. PLoS One, 8(7), e70048.

    Judge TA, Cable DM. When it comes to pay, do the thin win? The effect of weight on pay for men and women. J Appl Psychol. 2011;96(1):95-112.

    Fowler-Brown AG, Ngo , LH, Phillips RS, Wee CC. Adolescent obesity and future college degree attainment. Obesity. 2010;18(6):1235-1241

    Ashmore JA, Friedman KE, Reichmann SK, Musante GJ. Weight-based stigmatization, psychological distress, & binge eating behavior among obese treatment-seeking adults. Eat Behav. 2008;9(2):203-209;

    Libbey HP, Story MT, Neumark-Sztainer DR, Boutelle KN. Teasing, disordered eating
    behaviors and psychological morbidities among overweight adolescents. Obesity. 2008;16(2):S24-S29;

    Lillis J, Levin ME, Hayes SC. Exploring the relationship between
    body mass index and health-related quality of life: A pilot study of the impact of weight self-stigma and experiential avoidance. J Health Psychol. 2011;16(5):722-727.

    Wott CB, Carels RA. Overt weight stigma, psychological distress and weight loss treatment outcomes. J Health Psychol. 2010;15:608-614

    Musher-Eizenman, D. R., Holub, S. C., Miller, A. B., Goldstein, S. E., & Edwards-Leeper, L. (2004). Body size stigmatization in preschool children: The role of control attributions. Journal of Pediatric Psychology, 29(8), 613-620.

    Puhl, R. M., Luedicke, J., & Heuer, C. (2011). Weight‐based victimization toward overweight adolescents: Observations and reactions of peers. Journal of School Health, 81(11), 696-703.

    Puhl, R. M., Luedicke, J., & DePierre, J. A. (2013). Parental concerns about weight-based victimization in youth. Childhood Obesity, 9(6), 540-548.

    Eisenberg, M. E., Neumark-Sztainer, D., & Story, M. (2003). Associations of weight-based teasing and emotional well-being among adolescents. Archives of Pediatrics & Adolescent Medicine, 157(8), 733-738.

    Jason D Seacat, Sarah C Dougal and Dooti Roy(2014) A daily diary assessment of female weight stigmatization, Journal of Health Psychology –13.

    Puhl, R. M., & Brownell, K. D. (2006). Confronting and coping with weight stigma: an investigation of overweight and obese adults. Obesity, 14(10), 1802-1815.

    Smith, C. A., Schmoll, K., Konik, J., & Oberlander, S. (2007). Carrying Weight for the World: Influence of Weight Descriptors on Judgments of Large‐Sized Women. Journal of Applied Social Psychology, 37(5), 989-1006.

    Sheets, V., & Ajmere, K. (2005). Are romantic partners a source of college students' weight concern?. Eating Behaviors, 6(1), 1-9.

    Foster, G. D., Wadden, T. A., Makris, A. P., Davidson, D., Sanderson, R. S., Allison, D. B., & Kessler, A. (2003). Primary care physicians’ attitudes about obesity and its treatment. Obesity Research, 11(10), 1168-1177.

    Puhl, R., Wharton, C., & Heuer, C. (2009). Weight bias among dietetics students: implications for treatment practices. Journal of the American Dietetic Association, 109(3), 438-444.

    Swift, J. A., Hanlon, S., El‐Redy, L., Puhl, R. M., & Glazebrook, C. (2013). Weight bias among UK trainee dietitians, doctors, nurses and nutritionists. Journal of Human Nutrition and Dietetics, 26(4), 395-402.
    RM Puhl, JA Gold, J Luedicke and JA DePierre, The effect of physicians’ body weight on patient attitudes: implications for physician selection, trust and adherence to medical advice, International Journal of Obesity (2013), 1–7.

  • לעזור מבלי לפגוע, איילת קלטר

    מדריך למניעת אפליה על רקע משקל לאנשי מקצועות הבריאות המטפלים באנשים עם עודף משקל/השמנה

    איילת קלטר – מנכ"ל "אדם ומלואו" הארגון הישראלי למניעת אפליה על רקע משקל

    יחס מפלה כלפי אנשים בעלי עודף משקל ושמנים אינו פוסח על מי שאמון על הטיפול בהם. מחקרים מראים כי מטופלים אלה חווים יחס שלילי, המבוסס על דעות קדומות, מצד כל המקצועות המטפלים בהשמנה: רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מאמני כושר וגם דיאטנים. משום כך נוסח מדריך, המנחה את אנשי המקצוע בעבודה מול המטופל השמן, שמטרתו למנוע פגיעה ולהגביר את ההיענות ואת האפקטיביות של הטיפול.

    מחקרים רבים מראים שמטופלים עם השמנה או עודף משקל מרגישים שהיחס אליהם מנוהל מתוך סטיגמה ותיוג, המובילים ליחס לא הוגן ולאפליה. יחס מוטה זה נמצא אצל רופאים, אחריות, דיאטנים, פסיכולוגים, מאמני כושר ואפילו בקרב אנשי בריאות המתמחים בטיפול בהשמנה. דעות קדומות ויחס שלילי משפיעים מאוד על אופן הטיפול מחד ועל נכונות ויכולת האדם להיענות לטפול מאידך. סיבות אלה הובילו את אנשי מקצועות הבריאות המובילים בעולם לנסח מדריך שינחה אותם בעבודתם אל מול המטופל עם עודף המשקל.

    אסטרטגיות בהם ניתן לנקוט כדי להפחית את הסטיגמה
     להכיר את מורכבות האטיולוגיה של ההשמנה ואת הגורמים הרבים המשפיעים עליה.
     לזכור שמרבית האנשים עם עודף משקל/השמנה עשו כבר אינספור ניסיונות הרזיה שנחלו כישלון.
     לזכור שמטופלים רבים חוו אירועים פוגעניים במפגשים עם אנשי בריאות (גם אם הם לא נעשו מתוך רצון לפגוע), ולכן יש לנסות ולפגוש את המטופל מתוך רגישות, כבוד, אמפטיה והבנה.
     לבדוק את כל הבעיות הבריאותיות שאיתן מגיע המטופל בנוסף למשקל הגוף (לא לכרוך כל בעיה ולהציגה כאילו המשקל העודף הוא הגורם הבלעדי לה).
     לשים דגש על שינוי התנהגות ולא להתמקד במשקל הגוף.
     להכיר בקושי האמיתי הקיים בהשגת ירידת משקל ושמירתו לאורך זמן.
     להכיר בכך ששינוי התנהגויות אכילה ופעילות גופנית די בהם כדי ליצור שינויים בריאותיים משמעותיים.

    זהה את היחס שלך להשמנה ושאל את עצמך:
     אלו אמונות ודעות קדומות יש בי כלפי אדם עם עודף משקל באשר לאינטליגנציה שלו, לאופיו, להצלחותיו המקצועיות, למצב בריאותו, להתנהגויות שלו הכרוכות באורח חייו ולמצבו החברתי.
     כיצד אני מרגיש לגבי משקל הגוף שלי?
     האם הדעות הקדומות הללו עלולות להשפיע על היכולת שלי לעזור למטופל?
     איזה משוב אני נוהג לתת למטופלים עם השמנה/עודף משקל?
     האם אני רגיש מספיק לצרכיו של האדם עם השמנה/עודף משקל?
     האם אני מטפל באדם או במצב (בהשמנה)?

    כיצד לדבר על השמנה עם המטופל?
    משקל גוף הוא נושא עדין ורגיש, וחשוב לשוחח עם המטופלים מתוך הבנה עמוקה לצרכיהם. כדי לאפשר את הפחתת החרדה בשיח המתפתח בין המטפל למטופל יש להיזהר מאשם, שיפוט וביקורת העלולים לפגוע ולהרחיק, ולנסות להשתמש בשפה בה לא ירגישו האנשים נאשמים, חשופים ופגיעים.

    שפה
    ממחקרים עולה שכאשר שואלים לדעת המטופלים, באילו מילים הם היו שמחים שיפנו אליהם, הם יודעים להגיד בברור שהם מעדיפים שפה פחות סטיגמטית ללא מילות אשם וללא שימוש במונחים השגורים כמו: שמן, משקל לא בריא, השמנה חולנית, צ'אבי, שמנמן חולה ועוד…
    אנשי מקצעות הבריאות צריכים להיות מודעים לשפה בה הם משוחחים עם המטופל. ועליהם לשים לב שלא לפגוע או להעליב. שפה שנתפסת שלילית עלולה לסכן את הטיפול, את המוטיבציה של המטופל להליך הטיפולי ולהביא להימנעות מטיפול בעתיד.

    משחק האשם
    בנוסף לשימוש בשפה רגישה, יש להימנע מהאשמת המטופלים לגבי עודף המשקל שלהם, או הקושי שלהם לרזות. חשוב לזכור שיתכן והאדם שיושב מולם כבר חווה דבור פוגעני במפגש עם אנשי מקצוע קודמים. כמו כן חשוב לזכור כי מרבית המטופלים חוו את כישלון הדיאטה, ואת האשם הנלווה לכך.

    שינוי השפה המדוברת
     יש להשתמש בשפה הנותנת בראש ובראשונה מקום לאדם כאדם, ורק אח"כ למצבו או לבעיה שלו. במקום "יש הרבה אנשים שמנים" נגיד "יש הרבה אנשים

    על שיפוט, על ביקורת ועל רוח האדם, ד"ר שמעון אזולאי

    ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך, מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית
    וחבר ביחידת המחקר והפיתוח של מכון ברנקו וויס

    שיפוט וביקורת הם חלק מן ההוויה האנושית. אנחנו שופטים ונשפטים של זהויות, מאפיינים חיצוניים, אופני דיבור, יצירות אמנות ותוצרי אומנות, התנהגויות ועוד. לכל אלו ישנה השפעה עצומה על איכות חיינו, ועל איכות מערכות היחסים האישיים והמקצועיים שאנו נתונים בהם.
    המקרה של גדול הגוף – השמן – הוא ייחודי כאן. הוא נושא על עצמו שיפוט מתמיד בשל הבולטות הייחודית שלו. אך האם אנו יכולים להימנע משיפוט? אם לא נהיה שיפוטיים, מה כן נהיה? אנו נגלה שאנחנו יכולים להיות או לנהוג ביותר מדרך אחת.

    שמה היה לואיז. זה התחיל בערך בגיל תשע. אמה אמרה לה שהיא חייבת לשים לב למה שהיא אוכלת. ובאמת, בארוחות היא הייתה מקפידה לשים לב. אחר-כך הייתה אוכלת לבד, בחדרה, כריכים וממתקים. היא השמינה מאוד, למרות פליאתה וחרדתה הגוברת של אמה, בעוד אביה מזכה אותה במבטים אוהבים וחמים. בתיכון, אף אחד לא ממש שם אליה לב. היו לה רק שתי חברות, גם הן התפלאו על הפער בין האכילה המדודה והזעומה שלה בקפטריה של בית הספר ובבילויים המשותפים, ובין ההשמנה העצומה שלה. "היא כזו" הן אמרו. גם הן לא ידעו שהיא אוכלת לבדה, בלילה, במיטה. במקום בו הרגישה היא עצמה.
    אחר-כך היא הלכה לקולג' לנשים בלבד. למנוע את המבוכה. היא הכירה את קרי, בחורה עם מצבי רוח פתאומיים. היא הפכה לחברתה הטובה. קרי ידעה שהיא אוכלת בסתר. אחרי שנה קרי הכירה בחור. היא ידעה שמשהו הולך להשתנות. היא הציעה ללואיז עזרה, "עזרה אמיתית" כלשונה, לעשות דיאטה. זה הצליח, למרות תחושת הרעב התמידית ותחושה עמומה של התרחקות מעצמה. לואיז הפכה לנערה דקיקה ומצודדת. היא הכירה את ריצ'רד, שותף צעיר של אביה במשרד עורכי הדין. הם התחתנו. סיפור הצלחה, באושר ועושר. לואיז נכנסה להריון. היא התחילה להשמין ולהשמין. אמה שמה לב, גם ריצ'רד. היא אמרה שזה יעבור. אבל זה לא עבר. אחרי הלידה היא חזרה למשקל הקודם שלה, היא התחילה לאכול שוב בהיחבא. היא ידעה שימי הנישואים שלה עם ריצ'רד ספורים.
    לואיז היא גיבורת הסיפור המרתק "הנערה השמנה" של אנדרי דביוס. בלואיז ובסובבים אותה מקופלת כל הדרמה של ההשמנה ואופני השיפוט או הביקורת שעוטפים אותה. דרמה, שמאמר זה מבקש להבין.

    *
    להבין שיפוטיות פירושו להבין את המרחב האנושי ואת האפשרויות הגלומות בו. ההשלכות של השיפוטיות על חיינו וחיי הקרובים לנו הן דרמטיות ובכוחן לשנות מן היסוד את דרכנו כבני אדם, כמטפלים, כהורים, כמחנכים וכמתקני עולם.
    דרכי להבנת השיפוטיות והביקורת תהיה הפוכה מן המקובל. במקום הגדרה ישירה, אבקש לשאול על ניגודה של השיפוטיות. כאשר מדובר במושגים עמומים ומורכבים מן הסוג זה, הדרך הזו מתבררת כפורייה במיוחד. כפי שנראה, ההתבוננות על הניגוד איננה מגלה רק ניגוד אחד, אלא רשת שלמה. אילו היינו מחפשים הגדרה ישירה אחת, היינו מצמצמים במקום להרחיב.
    אך יש כאן גם מובן מעשי חשוב. אנחנו חשופים כל הזמן לשיפוטיות: מבני הזוג, מעמיתים לעבודה, בהכרעות המקצועיות, ברחוב, ברשתות החברתיות. השיפוטיות עשויה לטלטל אותנו או לרומם אותנו. השיפוטיות עשויה לפגוע בעבודתנו המקצועית או בקרובים לנו. ולכן, לעתים אנחנו עשויים לבקש מעצמנו או מאחרים להימנע מהשיפוט: "אל תהיה שיפוטי". אך מה פירוש הדבר? אם לא אהיה שיפוטי, מה כן אהיה? אנו נגלה שאנחנו יכולים להיות או לנהוג ביותר מדרך אחת.

    השיפוט הוא ההכרה שהמערכת המושגית שלנו מוגבלת, שאני תמיד כפוף לדעות הקדומות הבלתי מבוססות שיש בתוכי. אני רגיל לאוכל מסוים, ולכן כל מה ששונה ממנו הוא בלתי ראוי. אני אוהב מוסיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא מוזר. אני נמשך לאסתטיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא דוחה. אני רואה את העולם בצלמי ובדמותי. מול השיפוט הזה עומדת הפתיחות, עומדת הכרת המוגבלות שלי וההכרה שישנן אפשרויות נוספות.

    ביטול השיפוטיות

    הניגוד הראשון והקיצוני ביותר לשיפוטיות יכול להיות הביטול המוחלט שלה. אנו עשויים לבקש ממישהו להימנע לחלוטין משיפוט. להסיר מעיניו את המשקפיים אשר מחלקות את העולם לראוי ולא ראוי.
    יש להבחין בין הימנעות משיפוט ובין השהיית שיפוט (suspension of judgment). הראשון מבקש מאיתנו ביטול מוחלט או תהליך של שינוי עמוק על האופן בו אנו תופסים את המציאות. השני עשוי להיות תהליך מתודולוגי רגעי.

    אנו עשויים לבקש ממישהו לראות את הדברים "כמו שהם", ללא הערכה וללא מרחב המשמעויות המתלווה אליהם. הדרך לעשות את זה עשויה להיות באמצעות הוספת צמד המילים "בסך הכול", או, בלשון סלנג, להוסיף את הביטוי "כולה" (koola). מישהו מתרגש מרכב חדש ויוקרתי שהוא רכש, ואנחנו עשויים לומר "כולה אוטו שמסיע אותך ממקום למקום, מה אתה עושה עניין". כך גם אנחנו יכולים להתייחס לגוף האנושי דרך התיאור הפיזיולוגי הניטראלי שלו. למראה תמונה של שדי אישה, מישהו יכול לומר: "בסך הכול בלוטות חלב מוגדלות", או כאשר אנו נתקלים באדם שמן, להתייחס רק לנתונים הפיזיולוגיים היבשים ולומר "בסך הכול מדובר בגוף בעל משקל שונה". במובן זה ניגודו של השיפוט היא סתמיות או אדישות.
    למרות הקסם או העוצמה שיכולה להיות לדרך הזו, זו דרך מסוכנת ואפילו לא מוסרית. לעתים אנחנו עשויים ללכת בנתיב הזה בכדי להתמודד עם כישלון או ביקורת. למשל, אם אני נכשל במבחן אני עשוי לומר "בסך הכול מבחן, לא צריך לעשות עניין", אך בדרך זו אני עשוי למוסס כל ערך ולהפוך את העולם שלי לחסר ערך. האדם הוא יצור של משמעויות ומרחב חייו טובל במשמעויות. סתמיות היא האויב הגדול של המשמעות ושל הערך. ביטול השיפוט הוא ביטול האדם. ההתנהגות האנושית או התוצרים האנושיים הם אף פעם לא ניטראליים.
    ולכן, כאשר אני מבטל שיפוט אני עשוי לבטל את זה שעומד מולי. מה שסתמי עבורי, הוא בעל משמעות עבור מי שעומד מולי. להפוך דבר לסתמי עשוי להפוך להשפלה. אפשר לומר שהעומד מולי "בסך הכל מנענע את גופו" בעוד שלמעשה הוא רוקד. אפשר לומר שהעומד מולי "בסך הכל מניח על עצמו חתיכת בד ורצועות עור" בעוד שהוא מתפלל. אפשר לומר שלזה שעומד מולי "יש בסך הכול קצת שומן על הגוף", אבל אז אני מתעלם ממרחב המשמעויות שעוטף אותו. לעתים, אכן השמן עשוי לבקש להיעלם בגופו מן המרחב של משמעויות בשל הקושי העצום שהוא מעורר אצלו. אך היעלמות זו איננה אפשרית ואף איננה אנושית. למעשה, מאמר זה לא היה בא לעולם ללא מרחב זה וסיפורה העצוב של לואיז היה חסר מובן עבורנו. כמו כל ספרות טובה, היא מניעה את היסודות העמוקים שלנו.
    ללא השיפוט, אני גם עשוי לבטל את ההצלחה של העומד מולי. אם מישהו הצליח להוריד ממשקלו, אני עשוי לומר: "בסך הכול ירידה של מספר קילוגרם במשקל הגוף שלו", מבלי להבין שמה שעומד מאחרי זה היא מסכת חיים שלמה של התמודדות ושינוי אורח חיים.
    אנחנו יכולים להעלות בדעתנו עולם בו גופו של האדם (ובתוך כך מימדיו) יהיה חסר חשיבות או משמעות. למשל, יש הסבורים שבעתיד לבוא המרחב הוירטואלי עתיד לבטל לחלוטין את השפעתו של הגוף האנושי על חיי האדם. הוא יוכל לאמץ לעצמו כל דמות וירטואלית שיבחר ובחלומות הורודים אפילו לוותר על הגוף לחלוטין ולגבור על המוות. אמנם, כבר היום המרחב הוירטואלי מאפשר לצמצם באופן ניכר את מידת ההשפעה של צורת הגוף ומימדיו על משמעות מעשיו ותוצריו של האדם, אך עדיין אנחנו לא שם. משקלו של האדם עדיין נוכח במרחב המשמעות, ולכן התעלמות תהיה השפלה וביטול ולא מעשה חסד. אנחנו צריכים למצוא נתיב אחר. נתיב המתקיים בתוך המרחב של השיפוט ולא מבטל אותו.
    ולכן, מן השיפוט לא נוכל להימנע. הביטוי "אל תשפוט" הוא חסר מובן שכן הוא כרטיס הכניסה למשחק האנושי. השינוי לא יהיה ב"אל תשפוט", אלא בתוספת שתופיע לאחריו.
    *
    מרגע כניסתנו למרחב המשמעות והשיפוט, מקור השיפוט או ההתמקדות בשיפוט יכולה להיות באחד (או יותר) משלושת האלמנטים המרכיבים את הסיטואציה בה השיפוט מתרחש. השופט, מושא השיפוט והאדם הנשפט. למשל, כאשר במוקד השיפוט עשוי לעמוד התבשיל המהביל של אשתי, מקור השיפוט שלי יכול להיות אחד משלושה. הוא יכול לנבוע מהעולם שלי וממה שאני רגיל אליו: הטעמים מהילדות, ההיסטוריה, הכשלים הפסיכולוגיים שמייצרים גועל או השתוקקות או הדעות הקדומות שיש לכל אחד מאיתנו. כאן מקור הביקורת הוא בשופט עצמו. השיפוט יכול לנבוע מהתמקדות בתבשיל (מושא השיפוט). כאן אני יכול להשוות את זה באופן "אובייקטיבי" לדרך בה ראוי לבשל תבשיל מן הסוג הזה, למומחיות, לטעם הקהל או למתכון ידוע. ולבסוף, השיפוט יכול להיות של אשתי בעצמה (האדם הנשפט): של אישיותה, של היכולות שלה ושל התכונות שאני עשוי לשייך לה (מומחיות לצד חוסר מקצועיות, רשלנות לצד הקפדה על הפרטים). באותו אופן, אני עשוי לשפוט את האדם השמן. מקור השיפוט יכול להיות המושגים שלי, הוא יכול להיות המשקל עצמו באופן אובייקטיבי, והוא עשוי להיות האישיות שעומדת מעבר למשקל. פעמים רבות חוסר הראייה של אישיות זו והפרדה העקרונית בינה ובין הגוף הנושא אותה, היא הבעיה העמוקה ביותר של השיפוט. עתה נתבונן מקרוב בכל אחד מרכיביו של שילוש זה שמייצר מובן אחר לדרישה "אל תשפוט".

    הפתיחות או החמלה מבקשים מאיתנו לראות את הפער בין האדם ובין המשקל שלו. הם אינם זהים. כישלון כאן עשוי להוביל לסיטואציה בה אינני רואה את הפרט מעבר לתכונותיו. כך גם עם האדם השמן. עשויים להיות לו מימדים רבים וטרדות רבות. חייו ועולמו עשויים להיות בתוך תהליך חשוב וייחודי. אך ה"שופט מתוך עצמו" עשוי לראות רק את המשקל שלו, את היותו שמן, ובכך להפוך אותו לשקוף ולרמוס אותו.

    פתיחות וחמלה
    אנו כפופים למערכת המושגים שלנו ולהיסטוריה שלנו. בסופו של דבר, אנו כלואים בתוך התודעה הפרטית שלנו, וקשה מאוד להחלץ ממנה. מכאן נובעים מרבית השיפוטים, לצד הכשלים שלנו. למעשה, איננו שופטים את מה שעומד מולנו, אלא את עצמנו. כאן, הניגוד לשיפוט הוא פתיחות ואפילו חמלה. השיפוט הוא ההכרה שהמערכת המושגית שלנו מוגבלת, שיש לנו קוצר ראייה, שהרשת שאני מניח על העולם יכולה להיות אחרת, ושאני תמיד כפוף לדעות הקדומות הבלתי מבוססות שיש בתוכי. אני רגיל לאוכל מסוים, ולכן כל מה ששונה ממנו הוא בלתי ראוי. אני אוהב מוסיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא מוזר. אני נמשך לאסתטיקה מסוימת ומי שחורג ממנה הוא דוחה. אני רואה את העולם בצלמי ובדמותי. מול השיפוט הזה עומדת הפתיחות, עומדת הכרת המוגבלות שלי וההכרה שישנן אפשרויות נוספות.
    כאן מסתתרת הנחת יסוד בעלת חשיבות עצומה בעלת טווח רחב יותר מהשמנה או אסתטיקה. כאן טמונה ההנחה שהאדם הוא יצור של אפשרויות, ושהוא תמיד יכול לעשות מעצמו יותר. הוא איננו חפץ שסך תכונותיו נקבע מראש, ואיננו חיה שכפופה לאינסטינקטים שלה, אלא יישות שהאפשרויות תמיד פתוחות בפניה. הבסיס לגזענות, למשל, היא בדיוק ביטול של נקודה זו. האנטישמי יראה ביהודי מישהו שהוא רק יהודי לפי מערך המחשבות והדימויים שלו. מישהו שאיננו יכול לחרוג מן הסטריאוטיפ שלו. כך יכול להיות גם בין חברים. יש וחבר, שבדרך כלל הוא ביישן ונוטה לעמוד בצד בסיטואציות חברתיות, מחליט לפתע לבלוט, לרקוד או להצחיק. אנו עשויים לומר לו "מה קרה לך? לא מתאים לך". כך אנו מנסים לסגור אותו בתוך עולם המושגים שלנו ולא לאפשר לו לחרוג ממנו ולממש את האפשרויות האינסופיות המגולמות באנושיות שלו.
    הפתיחות או החמלה מבקשים מאיתנו לראות את הפער בין האדם ובין המשקל שלו. הם אינם זהים. כישלון כאן עשוי להוביל להשפלה רדיקלית. דהיינו, לסיטואציה בה אינני רואה את הפרט מעבר לתכונותיו. סיטואציה בה הוא שקוף. זהו למשל הכשל העמוק של הטרדה מינית. פלוני איננו מוכן לראות באישה שלפניו פרט עם אישיות, אפשרויות והיסטוריה, אלא אישה בלבד. הוא רואה בה את סך התכונות או המחשבות שהוא מייחס לאישה. היא יכולה להיות עמוקה ומורכבת, היא יכולה להיות מוטרדת מהקריירה שלה או במחשבות על ילדיה, אך הוא יכווץ את כל אלו להיותה אישה, ויבקש למשוך אותה רק למשחק בין המינים. היא שקופה עבורו. כך גם עם האדם השמן. עשויים להיות לו מימדים רבים וטרדות רבות. חייו ועולמו עשויים להיות בתוך תהליך חשוב וייחודי. אך ה"שופט מתוך עצמו" עשוי לראות רק את המשקל שלו, את היותו שמן, ובכך להפוך אותו לשקוף ולרמוס אותו. כאן אנו מבקשים: "אל תשפוט, תהיה פתוח, תגלה חמלה שדרכה אפשר לראות את האחר מעבר לסך תכונותיו".
    הדרך לפתיחות ולחמלה כרוכה בנכונות להבין את המוגבלות העקרונית של השיפוטים והמושגים שלנו. מספיק שנתבונן בתוך עצמנו ונגלה כמה פעמים טעינו וכמה פעמים נכשלנו. כמה פעמים הייתה לנו דעה מוצקה על זהויות אנושיות מסוימות, וכמה פעמים היא התפרקה. לעתים הדבר מתרחש בשל התבגרות, לעתים בשל היכרות עם תרבות או תת-תרבות אחרת. הדרך לחמלה ולפתיחות עוברת דרך ההכרה שכל המושגים שלנו יכולים להיות אחרים והם תמיד על תנאי. היא עוברת דרך ההכרה הפנימית שהחיים האנושיים גדולים מכל תיאוריה ומכל מושג.

    קבלה והכרה
    ישנו שיפוט אחר. זהו השיפוט של הדבר עצמו בפני עצמו. תהא זו יצירה של מישהו, יהא זה התבשיל של מישהו או יהא זה משקלו. ניתן לכנות את השיפוט הזה שיפוט אובייקטיבי – גם אני כפוף למערכת גדולה ממני. איננו יכולים להתעלם מן הדבר ומן הערך שלו במרחב הפומבי. להפך, ללא שיפוט מן הסוג הזה לא תהיה התקדמות חברתית ותרבותית. יצירה מתחרה מול יצירות אחרות, תבשיל מתחרה מול תבשילים אחרים, ומשקל מתחרה מול משקל ממוצע או אידיאלי. להתעלם מכך, פירושו להתעלם מן ההישג או הכישלון, משגשוג או דעיכה. התעלמות כזו תתפרש כשקר וכהונאה. כאן לעתים מתחיל תהליך של תיקון ממשי. אינני שופט את האחר ביחס למושגים שלי, אלא ביחס לאפשרות שלו להיות נוכח במרחב הפומבי של משמעות והישג.
    הניגוד לשיפוט כאן הינו קבלה. ישנו רגע בו אני עשוי להבין שהבן שלי לא יהיה מסי או רונאלדו. יש כאן הכרה אובייקטיבית במידת ההישג האפשרי שלו. כאן אני יכול להיאטם, אך כאן אני יכול גם לקבל. לא תמיד ולא כל אחד יכול להיות באותו מעמד ובאותו הישג בכל תחום. רגע הקבלה, שלי או של האחר, הוא רגע מכונן בחיי האדם. גם השמן יכול להגיע אל הרגע בו הוא מבקש לקבל מידה מסוימת של המשקל שלו, כזו שאיננה עומדת עדיין באידיאל האובייקטיבי. אבל רגע הקבלה הזה איננו פשוט. רגע הקבלה הזה אין פירושו התעלמות, אלא הכרה.
    אבל הכרה זו אין פירושה כניעה, אלא התמודדות. אין פירושה עצימת עיניים מזויפת, אלא העמדה בפרופורציה. מטרתה איננה לנעול את השמן, או את כל מי שאנו מקבלים את זהותו ותכונותיו, אלא שלשחרר אותו מהערך הטוטאלי והמשתק שעשוי להיות מגולם באפשרות קבלה זו. אחת הדרכים ל"קבלה משחררת" היא הומור.
    הדבר שאנו מסרבים לצחוק עליו, הוא נקודת החולשה שלנו והוא סימן לאי-קבלה שלו. לצחוק על דבר, אין פירושו לזלזל בו, אלא רק להשהות את השיפוט שלו לרגע אחד. ההומור מאפשר להפריד בין הערך שאני או העולם מייחסים לחולשה, ובין מרחב החיים שלי שהוא גדול ומורכב הרבה יותר. לכן, ראוי לצחוק על החולשות שלך. לצחוק על עצמך כשמן ועם השמן, לצחוק על עצמך כרזה ועם הרזה, לצחוק על ולצחוק עם עדות, זהויות וחולשות.
    אתן רק דוגמה אחת לנושא חשוב וקריטי זה. אחד מחברי הילדות שלי הוא בעל נכות מלידה. ידו הימנית לא התפתחה ובפועל הוא בעל יד אחת. מאז ילדותנו ועד היום, היו ויש לנו שלל בדיחות ו"ירידות" על היד הזו. תמיד הנושא היה על השולחן ולא טאבו שאסור לגעת בו. התוצאה הייתה קבלה מוחלטת של הנכות הזו. גם שלו וגם שלנו. היום, אגב, הוא נגר.

    האדם הגרגרן נכשל, לאור מסורת זו, בחוסר יכולתו להתגבר על עצמו ולעשות מעצמו יותר. השמן נושא על עצמו, לכאורה, עדות מתמדת של כישלון. היותו שמן מבטאת כישלון מתמיד של חוסר יכולת להתגבר על עצמו. אין כאן רק שיפוט אסתטי, אלא שיפוט מוסרי. כאן, בנקודה זו, השבירה של השיפוט צריכה להיות הכלה. אין מדובר בקבלה, אלא במהלך שמבקש לנסות להבין האם, היכן ומדוע התרחש הכשל שבהתגברות.

    הכלה וחסד

    ישנו גם השיפוט של האדם ביחס לעצמו. כאן נמדד הפרט ביחס לחריגה מעצמו ולהתקדמות ביחס לעצמו. שני תלמידים עשויים לקבל את אותו הציון במבחן. עבור האחד, מדובר בהישג דל, הציון בינוני וכבר היו לו טובים ממנו. אך עבור השני מדובר בהישג של ממש. ציוניו עד עתה היו נמוכים עד מאוד. והנה, לפתע, הוא עשה מהלך בו הוא חורג מעצמו, הוא נאמן להתמדה ולתהליך שלקח על עצמו.
    זוהי צורת הערכה או שיפוט, המציבה במרכזה את הפרט העומד מולי. לא רק שבדרך זו אני רואה אותו, אני גם יכול להבין אותו. כאן, ניגודה של הביקורת היא הכלה. המכיל מבקש לראות את התהליך הפנימי הייחודי של הפרט ואת המקום בו הוא עשוי להיכשל בו. כאן, אנו מקבלים מובן אחר של הערכה ושל כישלון. אני צריך להכיר את הפרט בכדי לקבוע את ההצלחה או הכישלון.
    כאן אנו פוגשים את אחד מפניה של הביקורת הדומיננטית ביותר ביחס להשמנה. זהו הרעיון שהוא לא עושה מעצמו יותר, שהוא לא מתגבר על עצמו. זהו רעיון העומד בבסיס האתיקה של המידות שהייתה מרכזית בפילוסופיה היוונית. כאן המוסר איננו נמדד ביחס לחובה מוחלטת שמקורה באל או בתבונה, אלא ביחס להתגברות של האדם על עצמו. למשל, אנו רגילים לדבר על מיניות לאור המסורת היהודית-נוצרית ששואבת את מובנה מכתבי הקודש. מתירנות מינית נתפסת על ידי רבים כבלתי ראויה משום שהיא מנוגדת לצניעות שמהדהדת מן המסורת. אבל ישנה דרך אחרת להתבונן על מתירנות מינית ללא הסתמכות על כתבי קודש וללא השתייכות דתית. זו דרכם של היוונים אשר ראו בהתנהגות מינית בלתי מרוסנת ביטוי לכישלון של האדם להתגברות על עצמו. הוא נכנע לתשוקות שלו – הן שולטות בו במקום שהוא ישלוט בהן. כך נכון גם לגבי גרגרנות. האדם הגרגרן נכשל, לאור מסורת זו, בחוסר יכולתו להתגבר על עצמו ולעשות מעצמו יותר. וכך נכון לגבי הכעסן שלא מצליח לכבוש את כעסו.
    אבל בעוד בעוד שכישלון של הכעסן או של המתירן מינית עשויים להיות מוצנעים או בלתי ידועים, השמן נושא על עצמו, לכאורה, עדות מתמדת של כישלון. היותו שמן מבטאת כישלון מתמיד של חוסר יכולת להתגבר על עצמו. אין כאן רק שיפוט אסתטי, אלא שיפוט מוסרי. כאן, בנקודה זו, השבירה של השיפוט צריכה להיות הכלה. אין מדובר בקבלה, אלא במהלך שמבקש לנסות להבין האם, היכן ומדוע התרחש הכשל שבהתגברות.
    הדרך להכלה עוברת דרך עיקרון החסד. זהו עיקרון חשוב אשר בלעדיו ניפול לידי שיפוט מתמיד של הכשלונות האפשריים של האחר. ראשיתו ומקורו כעיקרון פרשני, אשר מטרתו לסייע בידינו לפרש טקסטים. על פניו עשוי העיקרון להישמע פשטני וטריוויאלי, אך בפועל מדובר בעיקרון עמוק שלא קל לעמוד בו. בבסיסו אומר העיקרון את הדבר הבא: כאשר אתה קורא טקסט, הנח כי כותב הטקסט הוא אדם סביר והגיוני. דהיינו, אם אנו קוראים טקסט ומגלים בו דברים סתומים ולפעמים אפילו בלתי עקביים, עלינו, בשלב ראשון, להניח שכותב הטקסט הוא אדם סביר והגיוני, ולחפש את ההיגיון שהנחה אותו בכתיבת הטקסט. פעמים רבות אנו פועלים כך כאשר אנו מעריכים את כותב הטקסט. למשל, אם אנו קוראים בתנ"ך ומגלים סתירה, אנו נוטים לחפש את הפיתרון של הסתירה ולא קובעים שכותב הטקסט היה לא חכם במיוחד. אולם, לעתים כאשר אין לנו היכרות עם כותב הטקסט, או שאפילו איננו מעריכים אותו, כאשר נגלה טעות או סתירה, מיד נייחס לכותב טמטום או משהו מעין זה.
    את אותו העיקרון אנו צריכים ליחסים בין אישיים וליחסי מטפל-מטופל. בני אדם לא אומרים או עושים דברים סתם. בני אדם הם לא מטומטמים. תמיד יש להם היגיון שנסתר ממני ומוטל עליי להשתמש בעיקרון החסד בכדי להבין את השרשרת של ההחלטות, המחשבות והמעשים שהובילו אותו לומר את שאמר או לסיטואציה בה הוא נמצא. אין זה אומר שאני חייב לקבל את התוצאה, אבל אני יכול להבין אותה, ובמקרים מסוימים, להכיל חלקים ממנה. שמו של העיקרון מרמז על מה שעומד מעבר לו – חסד לאחר ועולמו.
    כך גם במקרה של השמן שלא הצליח לחרוג מעצמו. זה שמתנוסס מעליו ה"כתם" המדומה של הכישלון להשתלט על עצמו. אני יכול לבטל את העומד מולי ככישלון (שיפוט), ואני יכול להפעיל את עיקרון החסד ולראות את שרשרת המחשבות והנסיבות היחודית לו.

    *
    העולם העוטף את לואיז, הנערה השמנה, הופך אותה לשקופה. הוא שופט אותה דרך עודף המשקל שלה ומעלים את אישיותה. מראשית חייה אימה וסביבתה אינם מקבלים אותה. הם לא רואים אותה, אלא את עצמם. אל מול חברותיה ומול אימה, מבקשת לואיז להראות שהיא עושה הכול בכדי לעשות יותר מעצמה. הדיאטה הגלויה מול האכילה הסמויה הוא ניסיון לזעוק להכלה, לחסד. עד לרגע בו מופיעה קרי, שמקבלת את לואיז ורואה אותה. רק אחרי קבלה זו, היא מבקשת להכיל, להפעיל חסד, להיות חלק משרשרת ההצלחה או הכישלון של חייה. קרי נעלמת לחייה, ואז מגיע ריצ'רד. ואחרי ההשמנה המחודשת הוא רב איתה יום יום.
    "הוא באמת חשב שהם מתווכחים על משקלה. היא היטיבה לדעת ממנו, ידעה שביסוד השאלה מונחת השאלה מיהו ריצ'רד…
    "אני אעזור לך" , אומר ריצ'רד, "אני אוכל מה שאת תאכלי".
    אבל פניו אינם דומים ולו במקצת לשותפות ולנחישות ולאהבה שראתה בקרי באותה שנה…" (עמ' 103)
    האם אנחנו יכולים להפסיק להיות ריצ'רד ולעשות מעשה קרי?

    סיכום

    שיפוט וביקורת הם חלק מן ההוויה האנושית. אנחנו שופטים ונשפטים של זהויות, מאפיינים חיצוניים, אופני דיבור, יצירות אמנות ותוצרי אומנות, התנהגויות ועוד. לכל אלו ישנה השפעה עצומה על איכות חיינו, ועל איכות מערכות היחסים האישיים והמקצועיים שאנו נתונים בהם. המקרה של גדול הגוף – השמן – הוא ייחודי כאן. הוא נושא על עצמו שיפוט מתמיד בשל הבולטות הייחודית שלו. אך האם אנו יכולים להימנע משיפוט? נדמה שלעתים השיפוט מהווה מחסום להתמודדות, טיפול ומערכות יחסים. אם אני נדרש להימנע משיפוט, מה פירושה של הימנעות זו? מה עומד בניגוד לשיפוט?
    הימנעות מוחלטת משיפוט איננה אפשרית. להימנע משיפוט לחלוטין פירושו להיות אדיש או להפוך את סביבתנו לסתמית. יש בכך משום ביטול האדם וביטול עולמו הערכי והרגשי.

    לכן, אנו צריכים למצוא את דרכנו בתוך עולם המשמעויות, ולהציע מובן חיובי ומעשי להימנעות משיפוט. ישנם שלושה מובנים כאלה המנוגדים לשלושה אופני שיפוט שונים. המובן הראשון הוא "אל תשפוט, תגלה פתיחות או חמלה". כאן, מקורו של השיפוט הוא בעצמנו, בכל עולם המושגים האישי שלנו שנוצר כתוצאה מנסיבות היסטוריות אישיות. כאן אנו נדרשים לפתיחות או לחמלה, דרכה נוכל לשבור את התודעה שאנו לכודים בה ולראות את האחר. הדרך לכך עוברת דרך תהליך אישי של הכרה במוגבלות השיפוט שלנו. די שנזכור את כל הפעמים בעבר, בהם מערכת המושגים שלנו נכשלה והתגלתה כשברירית ובלתי מדויקת. יתכן שכך היא גם עכשיו. החיים גדולים מכל תיאוריה.
    המובן השני הוא "אל תשפוט, תקבל". כאן אנו שופטים במובן אובייקטיבי, כאן אנו שופטים לאור הדבר שעומד לפנינו. דהיינו, מה ערכו של הדבר במרחב הפומבי במנותק מן הרצונות או השאיפות שלנו. כאן אנו נדרשים לקבלה, להכרה ולהימנעות מהונאה עצמית. הדרך לקבלה עוברת דרך הומור ושימוש בהומור. לצחוק פירושו לקבל, להשהות שיפוט. במקומות בהם אני מסרב לצחוק על עצמי נמצאות הנקודות בהן עדיין לא קבלתי את עצמי.
    המובן השלישי הוא "אל תשפוט, תכיל". כאן אנו שופטים את האדם ואת תוצריו ביחס לעצמו. עבור האחד הפחתה של ק"ג אחד היא עניין של מה בכך, עבור האחר זו עשויה להיות פריצת דרך. כאן נמצא אחד השיפוטים האיומים ביותר בנוגע לשמן – הוא כישלון שלא מסוגל לעשות מעצמו יותר. כאן אנו נדרשים להכלה. אנו נדרשים להתאמץ וללמוד את ההגיון הפנימי של האדם ביחס לעצמו. אנו נדרשים להשתמש בעיקרון החסד, שמניח כי תוצר אנושי איננו מקרי ואיננו מטומטם, אלא עשוי להיות לא מובן. אנו נדרשים למיזוג אופקים בינינו ובין עולמו של האדם הנשפט. מיזוג אופקים שבסופו אנו חווים עולם משותף.

    ביבליוגרפיה:
    דוביוס, אנדרי (1997), הנערה השמנה בתוך: האנשים הכחולים – סיפורים צפון אמריקאיים בני-זמננו, תרגום ומבחר משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

    Davidson, Donald (2001), Inquiries into truth and interpretation, 2ed, Oxford Clarendon press

    Gadamer, Hans-Georg (1975), Truth and method, trans’ Weinsheimer and Marshal, Continuum international publishing group.)

    חלק מן הרעיונות המופעים במאמר זה ניתן למצוא גם ב:
    אזולאי, שמעון (2014), קץ האושר – פילוסופיה ומשמעות החיים, משכל/אסטרולוג, תל-אביב.

    התייחסות לילד השמן - מדריך התפתחותי, ד"ר אהרון פלשמן

    ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר לילדים ולנוער

    חברה שמעריצה רזון תפגע בהתפתחות של ילדיה באופן עמוק. כל פעולה שמכוונת נגד השמנה אצל ילדים, הן בסקטור הציבורי הן בסקטור הפרטי, חייבת להיבחן על פי השפעתה על הפגיעות הנפשית של הילדים.

    ברפואת ילדים מקובל להניח, שכל מחקר ראוי לוקח בחשבון את הפן ההתפתחותי של הילד. הנחה זו הינה בעלת משנה תוקף כאשר מדובר על הפן הנפשי של הילד. לכן בחרתי להניח תשתית התפתחותית למחקרים שטרם נעשו בתחום אפליה על בסיס משקל אצל ילדים. אתייחס תחילה לילדים בגיל החביון (שנים 6-12) ולאחר מכן למתבגרים.

    קווים התפתחותיים: בסיס לחשיבה

    זאת הייתה אנה פרויד אשר תרמה את הדרך הכוללנית ביותר להבין את ההתפתחות. היא קראה לגישה זו "קווים התפתחותיים"(1). במושג פשוט לכאורה אך מורכב זה היא הגדירה שלוש רמות של התייחסות להתפתחות (2). בבסיס הילד קיבל נטייה להתפתח במישורים ("קווים") שונים, כגון כיצד הוא אוכל, כיצד הוא שולט על הסוגרים, כיצד הוא מתייחס לאנשים אחרים, כיצד הוא מדבר. אם נתייחס להתפתחותו של ילד מסוים כמו אל חדר, הקווים הללו מהווים את "הרצפה" של ההתפתחות. אנה פרויד דימתה את הנטיות הללו לקווים מקבילים, כמו חומרים בסיסיים, חומר שממנו בלבד הילד אינו בונה את ה"אני" שלו, מאחר שהוא קיבל אותם אך לא פעל עליהם. ה"קירות" של ההתפתחות הן הפעולות שבהן הילד מתאם בין הקווים, "תופר" בכוחותיו את החומרים שקיבל. דוגמה בפעוט בגיל שנתיים שמצביע על שוקו שהוא רוצה, ואומר "שוקו". הוא מרוצה מעצמו לפני שמקבל את השוקו, כי הוא הצליח "לתפור" בין קו האכילה וקו השפה. ואם יאמר גם בבקשה, יהיה עוד יותר מרוצה, כי תפר גם את קו ההתייחסות לאחרים. את "התקרה" של ההתפתחות אפשר לכנות בשם "המתאם הכללי", הכוונה לביטחון של הילד, שהוא מסוגל לפגוש את המציאות ואת הנתונים שלו ולהצליח לתפור שוב ושוב.
    כאשר ניגשים לשאלת משקלו של הילד, תמיד ניקח בחשבון עד כמה ההתייחסות למשקל תומכת בתיאום בין הקווים ועד כמה התייחסות שלילית עלולה "לפרום" את האריג ולהחליש את המתאם הכללי. עתה נתייחס לגיל החביון ולגיל ההתבגרות באופן התפתחותי.

    ילד בגיל החביון אינו יכול קוגניטיבית להבחין בין מי שהוא ובין משקלו. אם הוא סובל מעודף משקל, אינו מסוגל להבחין בין המשקל ובין מי שהוא, אינו מסוגל לפעול בתודעתו למען יצירת אותו "אני" במשקל אחר. כל ניסיון לבקר את המשקל שלו, להעלות "מודעות" לגבי משקל שטעון שיפור ייקלט אצל הילד כביקורת ב"אני" בכללותו, שאינו יכול להפריד מתכונת המשקל. ביקורת תיקלט כפגיעה נפשית ותחליש את ההתפתחות.

    גיל החביון

    הפרט והמכלול בגיל החביון

    היה זה הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה (3) אשר בדק נושא פשוט לכאורה: דמות של אדם שעשויה מדברי אוכל. הוא גילה שילדים עד גיל עשר שנים מתייחסים או לדברי האוכל או לדמות האדם אבל לא לשניהם יחדיו. פיאז'ה סבר שהילד משועבד לתפיסתו הראשונה, או של אוכל או של דמות, ואינו מסוגל להרפות מתפיסה זו ולהתייחס למכלול שעשוי מחלקים.
    מגבלה זו יכולה להסביר את הדרך שבה הילדה בגיל החביון מתייחסת להוריה ולעצמה. לגבי ההורים, הילדה אינה מסוגלת לפרק את המכלול לפרטיו בתודעתה, כלומר לפרק את האבא שעליו הוא תלויה לתכונות שונות שאפשר לשנות. על כן כשלילדה קשה עם הוריה, אבל בכל זאת היא תלויה בקיומם של הורים טובים, היא מוצאת מפלט דמיוני ב"רומן המשפחתי", דמיון שבו היא מחליפה את הוריה בהורים ביולוגיים מושלמים שהוריה הבלתי מושלמים חטפו אותה מהם. לגבי עצמה, אנו פוגשים תופעה התפתחותית שאינה מפסיקה להפתיע רופאים. כשילדה בת שבע מאובחנת כסובלת מסוכרת, היא אינה מסוגלת להבחין בין המכלול "אני" ובין התכונה שלה, הסוכרת. על כן היא נוטה להיות "חולה מושלמת ובוגרת" לכאורה, שמצייתת להוראות אפילו כשהן כרוכות בכאב. היא אינה יכול לחשוב על עצמה עם תכונה אחרת. הווה אומר, אינה מסוגלת לבצע את פעולת "התפירה" ביחד את המחלה ואת עצמה, כי אינה יכולה להפריד ביניהם. רק בגיל ההתבגרות, כשהילדה תהיה יכולה להפריד בין תכונת הסוכרת ובין ה"אני" תתחיל הדרמה התודעתית של חיים ללא סוכרת, לפעמים בנטישת ההוראות ועם תוצאות מסוכנות. המתבגרת חייבת להפריד בין "אני" ובין הסוכרת כדי לבצע את ה"תפר" ולחבר בכוחות עצמה את ה"אני" ואת המחלה.
    ילד בגיל החביון אינו יכול קוגניטיבית להבחין בין מי שהוא ובין משקלו. אם הוא סובל מעודף משקל, אינו מסוגל להבחין בין המשקל ובין מי שהוא, אינו מסוגל לפעול בתודעתו למען יצירת אותו "אני" במשקל אחר. כל ניסיון לבקר את המשקל שלו, להעלות "מודעות" לגבי משקל שטעון שיפור, ייקלט אצל הילד כביקורת ב"אני" בכללותו, שאינו יכול להפריד מתכונת המשקל. ביקורת תיקלט כפגיעה נפשית ותחליש את ההתפתחות.

    ערך העצמי בגיל החביון

    הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט (4) ביסס את ההתייחסות ל"עצמי" בצורה חדשה במחצית השנייה למאה העשרים. המושג "עצמי" הינו חמקמק, מאחר שמקורו במיסטיקה ההודית (5). אפשר לומר שמושג ה"אני" (EGO) פונה החוצה, ומתייחס לתפקודים שהאדם משתמש בהם כדי להתנהל בעולם החיצוני. ה"עצמי" (SELF) פונה פנימה ועוסק בדרך שבה האדם מתייחס לעצמו. קוהוט הפנה את תשומת לבנו להשפעה שיש להתייחסות של הזולת על הדרך שבה אני מתייחס לעצמי. הוא הציע את המונח "זולת-עצמי" כדי לציין כיצד הדרך שבה האחר מתייחס אליי משפיעה באופן יסודי על הדרך שבה אני מתייחס לעצמי. קוהוט עסק בעיקר בתחום הערך העצמי, ותיאר זולת-עצמי אחד שמתפעל מהתינוק, ובכך יוצר אצלו חוויות עם העצמי שבמשך הזמן תתפתחנה ליכולת להתפעל מעצמו. הזולת-עצמי האחר הוא זה שהתינוק או הילד יכול להתפעל ממנו, והילד מרגיש ערך עצמי בכך שהדמות הנערצת מקבל את הערצתו של הילד ומאפשר לילד להרגיש שייכות לדמות הנערצת. קוהוט תיאר מקרים שבהם התלות של העצמי בזולת-עצמי ממשיך לאורך כל הילדות ואינה גמורה בגיל הרך. זאת פגיעוּת "נרציסטית" עקב העדר חוויות בטחות עם ה"זולת-עצמי". ה"עצמי" מהווה מעין "דבק" לכל האריג של האישיות, וכאשר יש פגיעה ב"עצמי", האדם הנפגע חש "התפוררות", הוא מפסיק לחוש את הקיום של ה"עצמי". כדי למנוע מצבים של התפרקות נפשית, האדם הפגיע עלול להימנע מקשרים קרובים.
    הגישה של קוהוט מאפשרת לתאר באופן מדויק את הפגיעוּת העמוקה של ילדים ליחס שלילי למשקל הגוף שלהם. הערצה או חוסר הערצה יכולה לפגוע בהתפתחות של העצמי של הילד. מטבעו הילד בגיל בית הספר עדיין תלוי במשוב של ה"זולת-עצמי" כדי לחוש את ערכו. אם ילד בגיל זה פוגש התייחסות שלילית בקשר למשקל גופו, הפגיעה אינה ממוסגרת לתחום של המשקל, אלא היא חודרת פנימה לתחושה העצמית ביסודה. בידי התייחסות שלילית למשקל לפרק את תחושת הקיום של הילד, ולגרום לו להימנע מיחסים קרובים כדי למנוע תחושות בלתי נסבלות של התפרקות.

    בושה בגיל החביון

    מקובל לחשוב שתחושת הבושה קודמת לרגשות האשם, גם בהתפתחות אישית (6) וגם בהתפתחות קבוצתית (7). לפי ההיגיון הפשוט האומר שאנו רגישים יותר לתגובות של אנשים אחרים לפני שאנו "מפנימים" את התגובות של האחרים ויוצרים מערכת של הערכה עצמית פנימית, המצפון. בתחילה חשבו שהפנמת המצפון היא הישג של סוף הגיל הרך, והיא מציינת את המעבר לגיל החביון. אולם פסיכואנליטיקאית הילדים אירנה פורמן (8) ציינה, שבאופן קליני אנו עדים לכך שמלאכת ההפנמה של המצפון היא תהליך הדרגתי שמתרחש לאורך כל שנות גיל החביון. משתמע מדבריה שבאופן קליני לבושה יש תפקיד חשוב בהתפתחות לאורך כל אותה התקופה.
    משנת 1997 לימדו אותנו מדעני המוח במעבדה של ריזולטי (9) בפרמה שבאיטליה על קיומם של נוירוני מראה במערכת העצבים המרכזית. תגלית זו נחשבת בין החשובות בעשרות השנים האחרונות ואסביר אותה בקצרה. מיפוי המוח הקלאסי של פנפילד הגדיר אזור פרונטאלי שבו העצבוב של השרירים מופיע, ובצד האחורי של החריץ ("סולקוס") מיפוי מקביל של החלק הסנסורי של הגוף באונה הפראיטאלית. בשנת 1997 ריזולטי ושותפיו ניסו למפות בחלק המוטורי כיצד מופיעה פעילות לא של שריר אחד, אלא של מכלול שרירים, שמגויסים לפעולה מורכבת בעלת משמעות כמו להושיט יד לקחת אוכל. הם שלשלו חוט דק חשמלי באזור הקדמי של מוח של קוף והתחילו למפות את התגובה במוחו המוטורי. בהפסקה ישב הקוף ולא הזיז שריר כאשר צפה באסיסטנט שהושיט יד לקחת אוכל. קבוצת החוקרים נדהמו לראות שהמוח הקדמי של הקוף הגיב במעט בדיוק כמו שהיה מגיב כשהקוף עצמו הושיט את ידו הוא. הם חקרו שוב והוכיחו לתדהמתם שסמוך לאזור המוטורי בחלק הקדמי של המוח קיימים תאים שמשמשים כמו מראה, כלומר הם מופעלים כאשר החיה – וגם האדם – צופה בפעולה מובנת, וחש כאילו זאת פעולה שהוא עצמו ביצע. כך אפשר לפתור את החידה ההתפתחותית כיצד תינוק בן חצי שנה יכול לראות מבוגר מוציא את לשונו והתינוק מוציא את לשונו הוא. הפתרון: באזור נוירוניי המראה – התינוק חש כאילו פעולת הושטת הלשון אצל הזולת היא פעולה של עצמו.
    ראשית בושה בפנים זועפות או משפילות של הזולת. כעת נוכל להבין, שאם ילד בגיל החביון נתקל בפנים משפילות של הזולת, הוא חש כאילו הוא עצמו מפעיל פנים זועפות בשרירי הפנים שלו עצמו. זעף כלפי עצמך – שמו בושה. ילד בגיל החביון, שעדיין רגיש מאד לבושה יהיה פגיע במיוחד לפנים של אחרים שמגיבים באופן שלילי להופעתו החיצונית. אפשר להוסיף שככל שהילד בגיל החביון סובל מבושה עמוקה, ההתפתחות של המצפון עלולה להתעכב. קשה להפנים גישה לעצמך, כאשר אתה מוצף סביבה שגורמת לבושה.

    עידונים, מנטליזציה ושליטה על הגוף

    נחזור עתה למבנה הבסיסי של הקווים. החיבור המרכזי שילד בגיל החביון מחבר הוא בין הקו ההתפתחותי של היצרים והקו ההתפתחותי של החשיבה. הכוונה ליכולת של הילד להתאמץ ולהשקיע במשימות אינטלקטואליות ולהפיק עונג מההשקעה ומההצלחה. חיבור זה מופיע לנגד עיניי כל מורה, כאשר תלמיד פותר משוואה או מפרש שירה ועיניו בורקות. החיבורים הבסיסיים האלה מכונים עידונים, (סובלימציות) (1). גיל החביון מהווה הזדמנות התפתחותית מיוחדת ליצירת עידונים, מכיון שבמהלכו קיימת השהייה מסוימת בין גיל הרך ובין גיל ההתבגרות, כאשר בשתי התקופות הללו יותר קשה לילד לתעל את העונג הגופני למישור האינטלקטואלי. בגיל הרך היצרים דוחפים יותר חזק מהפעילות המנטלית עקב חוסר בשלות של הקוגניציה, ובגיל ההתבגרות עוצמתם של הלחצים המיניים מתגברים שוב על ה"מוח". יצירת העידונים חשובה ביותר, כי ללא הבניית המבנה של תיעול חלק מהדחפים לטובת עונג אינטלקטואלי, הילד עלול להפוך למתבגר שמוצף ונדחף בידי יצריו, ללא היכולת להרהר ולבחור את דרכו הוא (10).
    בימינו מדעי המוח יכולים לציין מנגנון למושגים היותר מעורפלים כמו "מבנה" או "תיעול". כיום אנו ערים לחשיבות של neural circuits ו- re-entry , ואנו יכולים להבין את החשיבות של הפעלת החיבורים בין האמיגדלה, מרכז הרגשות (דחפים) ובין ה- pre-frontal cortex שמעבד רגשות באופן שכלתני. בגיל החביון קיימת הזדמנות (שמשוערת אבל טרם הוכחה במדעי המוח) לייצור מעגלים הכרחיים אלה (11).
    הילד השמן עלול לסבול מניכור ובושה מגופו, ועלול להתקשות בתיעול עונג גופני למישור השכל. יש והילד אולי ינסה להעסיק את עצמו בענייני לימוד, אבל ללא עונג בטוח בגופו יהיה קשה לתעל עונג זה לשכל. הילד השמן עלול "לזרום" עם הלימודים, לבצע את הנדרש או לרצות לפחות את מוריו, אבל לא לפתח "להט" בתחום אינטלקטואלי שמאפשר לו ליצור את המבנה – המעגלים – של התלהבות, השקעה ועונג בטוחים. המחיר של מחסור בעידונים יהיה מוכר רק בגיל ההתבגרות, שאליו אנו מוכנים לפנות עכשיו.

    ילד בגיל החביון, שעדיין רגיש מאד לבושה יהיה פגיע במיוחד לפנים של אחרים שמגיבים אופן שלילי להופעתו החיצונית. אפשר להוסיף שככל שהילד בגיל החביון סובל מבושה עמוקה, ההתפתחות של המצפון עלולה להתעכב. קשה להפנים גישה לעצמך, כאשר אתה מוצף סביבה שגורמת לבושה.

    גיל ההתבגרות

    התקווה להיות בוגר

    הדבר הראשון שהמתבגר הצעיר צריך הוא עידונים בטוחים. בנוסף, בשנים האחרונות הפסיכולוגיה ההתפתחותית החלה להתייחס לפעילות נפשית בשם mentalization (12) אשר מציינת חיבורים שדומים לעידונים. בפעולת המנטליזציה הילד עושה השוואה בין הקיים ובין היכול להיות קיים. הוא מפעיל את הדמיון כדי לפעול מעבר למציאות הקונקרטית של עצמו ושל עולמו. פעולה זו מאפשרת הרהורים ומחשבות מורכבות. המנטליזציה מתאפשרת רק כאשר קיים מספיק עונג בפעילות מנטלית בכדי שהילד ישקיע בהרהורים מסוג זה. על בסיס העידונים והמנטליזציה המתבגר יכול לצעוד לתוך מרחב ביניים (13) שבו הוא משווה בין מי שהוא היום – בתחילת הבשלות המינית – ומי הוא יוכל להתהוות להיות, כלומר אדם בוגר מינית, פיזית, חברתית ונפשית. זוג פסיכואנליטיקאים בלונדון, תלמידים וממשיכי דרכה של אנה פרויד בשם מוזם ומ. אגלה לאופר, פיתחו התייחסות מדויקת לנערים שאינם מצליחים לדמיין, להאמין ולהרהר על עצמם בתור בוגרים. הלאופרים קראו לכשל במעבר בשם "סגירה התפתחותית בטרם עת" (14). הם תיארו נערים, שהצביעו חוסר אמון ביכולת שלהם להגיע לבגרות. נערים אלה אינם יכולים להגדיר את עצמם כילדים תקועים, אלא רואים בעצמם מבוגרים מקולקלים. הם תיארו נערים שתמיד רואים בזולת את המבוגר, וביחס אותו זולת רואים את עצמם כמו ילדים – שמרַצים או שצועקים, אבל קטנים.
    מתבגרים צעירים שסובלים מביקורת או הכפשה בגלל עודף משקל של גופם פגיעים ביותר בתקופה הזאת. הם עלולים להסיק, שרק מי שגופו רזה יכול לקוות להיות בוגר במובן המיני. הם עלולים לראות במשקל גופם סימן לאישיות מקולקלת. הם פגיעים מאד לתקשורת שמשווה ערך מיני עם רזון. הסיכון הוא שיפסיקו להתבגר באופן נפשי, ויתייאשו מיחס חיובי לגבי התפתחותם המינית ויתרחקו מהתנסויות מיניות.
    כאן אולי ישאל הקורא, מדוע המתבגר לא ישתמש במסוגלותו הקוגניטיבית להבחין בין החלק ובין השלם, בין שמשקלו הוא רק חלק ממנו, חלק שהוא יכול לשנות, ובין עצמו. התשובה היא שאכן היכולת הקוגניטיבית קיימת, אבל כדי להפיק תועלת ממנה המתבגר צריך קודם להתייחס למכלול באופן חיובי, רק אז יוכל לשנות חלקים. המתבגר, שהפסיק להאמין שיוכל להתפתח, לא ימצא סיבה להשקיע בשינוי של חלק, כי הוא התייאש מהשלם. בלשון אחרת, אותו מתבגר מיוחד שיצליח לשנות את משקלו הוא המתבגר שלא נפגע מהיחס השלילי של הסביבה, ועדיין מאמין ביכולתו להגיע לבגרות.

    הילד השמן עלול לסבול מניכור ובושה מגופו, ועלול להתקשות בתיעול עונג גופני למישור השכל. יש והילד אולי ינסה להעסיק את עצמו בענייני לימוד, אבל ללא עונג בטוח בגופו יהיה קשה לתעל עונג זה לשכל. הילד השמן עלול "לזרום" עם הלימודים, לבצע את הנדרש, או לרצות לפחות את מוריו, אבל לא לפתח "להט" בתחום אינטלקטואלי שמאפשר לו ליצור את המבנה – המעגלים – של התלהבות, השקעה ועונג בטוחים.

    הבדלים במגדר: אבות ובנים

    האב מעניק את קול ה"לא", המצפון, לילד הקטן. היה זה פיטר בלוס (15) שציין, שבגיל ההתבגרות האב והבן חוברים יחדיו לדיאדה חדשה, כאשר לבן צורך מיני לתפוס מרחק מסוים מהאם. בשלב זה האב עוזר לבן ליצור את ה"כן", את המשאלות למי הוא רוצה להיות, "האידיאל של האני". הצורך של הבן ב"ברכת הדרך" מצד האב מתבטא ברצונו של הבן שהאב ידבר עמו (16).
    היחס השלילי לעודף משקל בחברה עלול לפגוע בקשר אב-בן, ולגרום לאב להתרחק מהבן, ולא להשקיע בו עד שירזה. מצב כזה יפגע ביכולת של הבן לגבש את משאלותיו ואת הכיוון שבחייו.

    מגדר: נערות ואימהות

    קרלון גיליגן ושותפותיה (17) חקרו את ההתפתחות של מתבגרות במשך עשור. הן הגדירו את הפגיעות שבשמירת "הקול פנימי" של הבת. הכוונה ליכולת של בנות לא לוותר על נקודות מוצא אותנטיות ופנימיות, על הדעות האישיות. החוקרות ציינו פגיעות מיוחדת שמתחילה בגיל 11, בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות. לדבריהן, בנות בחברה המערבית נוטות לאבד את הקול הפנימי, ולהעדיף להתאים את עולמן הפנימי לעולם שהן חושבות שהוא על פי דעת הכלל. כמובן שבמערב, הדעה הרווחת ומוצהרת היא שרק רזון רצוי אצל בנות, והמישור של ההתייחסות למשקל הגוף הוא במיוחד פגיע. החוקרות סבורות שדווקא שיח עם אימהות יכול לעזור לבנות לשמור על הקול הפנימי.
    בחברה המערבית, אימהות נוטות להיות מבוהלות ממשקל הגוף של הבנות, מודאגות שבת שמנה תהיה דחויה, ובכך הן מוותרות על הקול הפנימי שיכול להתנגד לקביעת הרוב. לכן דווקא במישור של משקל גוף קשה למתבגרת לעמוד על דעתה, וגם לאימא קשה להתנגד לדעת הרוב.

    פגיעות חברתית

    הזולת-העצמי של המתבגרים נוטה להעתיק באופן משמעותי מהורים לחברים. גם אם הצורך של בנים ברגעים של רוח גבית מאבות, ושל בנות ברגעים של שמירה על הקול הפנימי יחד עם האם, המתבגר אינו יכול להפקיד את הערך העצמי הרצוף בהורים, שמהם הוא גם צריך לתפוס עמדות של מרחק, התנגדות ושינוי הדדי. מתבגרים מעריכים את עצמם לפי ההערכה שהם מקבלים בידי חברת העמיתים (18). ככל שהרזון נחשב מידה מובילה להערכה עצמית, המתבגר, שסובל מעודף משקל, עלול להרגיש שאין לו משאב אחר להרגיש את הערך העצמי. ה"דבק" שמחזיק את כל הקווים ואת כל החלקים שבאישיותו עלול להתייבש. יהיה קשה לדבר עם מתבגר כזה על הערכה עצמית בחלקים אחרים, כי ה"עצמי" הפגוע אינו מסוגל להתבונן על עצמו בהיגיון.

    מתבגרים צעירים, שסובלים מביקורת או הכפשה בגלל עודף משקל של גופם, פגיעים ביותר בתקופה הזאת. הם עלולים להסיק, שרק מי שגופו רזה יכול לקוות להיות בוגר במובן המיני. הם עלולים לראות במשקל גופם סימן לאישיות מקולקלת. הם פגיעים מאד לתקשורת שמשווה ערך מיני עם רזון. הסיכון הוא שיפסיקו להתבגר באופן נפשי, ויתייאשו מיחס חיובי לגבי התפתחותם המינית ויתרחקו מהתנסויות מיניות.

    לסיכום

    חברה שמעריצה רזון תפגע בהתפתחות של ילדיה באופן עמוק. בסוף ימיה כתבה החוקרת אליזבת יאנג-ברוהל (19) על אפליה נגד ילדים בארה"ב. היא טענה שלפי אמנת האו"ם לזכויות הילד משנת 1989 (20), לילד זכות להשתתף בכל דבר שנעשה לטובתו. בחברה שלנו הרבה דברים נעשים בשם "טובת הילד", כולל פעולות כמו שקילת ילדים בבית הספר. על פי המפה שהצגתי כאן ניתן להגדיר באופן מדויק כיצד פעולה כזאת יכולה לפגוע בהתפתחותם של ילדים שמנים. הדרך שמאפשרת השתתפותם של ילדים בחברה אזרחית, חוץ מלשמוע את דעתם המפורשת, היא תמיד לבדוק את ההשפעה של כל התערבות על התפתחותם. ארצות הברית טרם חתמה על אמנה זו, אבל ישראל חתומה עליה משנת 1991. לכן כל פעולה שמכוונת נגד השמנה אצל ילדים, הן בסקטור הציבורי (21) הן בסקטור הפרטי (22), חייבת להיבחן על פי הפגיעות הנפשית של ילדים בעלי עודף משקל.

    ביבליוגרפיה:
    1. פרויד, א. "קווים התפתחותיים" מתוך תקשורת טיפולית עם ילדים, עורך א. פלשמן, תרגום ג. פרמינגר, ירושלים, משרד הרווחה, 2002, 2007, פרק 14, עמ' 285-320.

    2. Flashman, A. “Developing Developmental Lines,” PASC 51:255 – 269, 1996

    3. Piaget, J. & Inhelder, B. The Psychology of the Child. Trans. H. Weaver.New York, Basic Books, 1969.

    4. Kohut, H. The Analysis of the Self. New York, International Universities Press, 1971

    5. בובר, מ. פני האדם. תרגום ח. קלעי. ירושלים, מוסד ביאליק, 1965.

    6. Lewis, M. Shame: The Exposed Self. New York, Free Press, 1992.

    7. Dodds, E.R. The Greeks and the Irrational. UC Press, 1951.

    8. פורמן, א. העברה והחצנה בגיל החביון, בתקשורת טיפולית עם ילדים, פרק 16, עמ' 336-350.

    9. Rizzolati, G. & Craighero,L. “Mirror neuron: a biological approach to empathy.” In Changeux et al., Neurobiology of Human Values. Berlin, Springer, 2005.

    10. Blos, P. On Adolescence. New York, Free Press, 1962.

    11. Stern, D. The Present Moment. New York, Norton, 2004.

    12. Fonagy, P. & others, Affect Regulation, Mentalization, and the Development of the Self. New York, Other Press, 2002.

    13. וויניקוט, ד. וו. משחק ומציאות. תרגום י. מילוא. תל-אביב, עם עובד, 1995.

    14. לאופר, מ. & לאופר, מ. א. "סגירת התפתחותית מוקדמת והעברת-נגד" מתוך תקשורת טיפולית עם מתבגרים, עורכים א. פלשמן וח. אבנט, תרגום ג. פרמינגר, ירושלים, משרד הרווחה ומשרד החינוך, 2005, פרק 4, עמ' 85-102.

    15. Blos,P. Son and Father. New York, Free Press, 1985.

    16. פלח-גליל, ר. בעקבות האב האבוד. דוקטורט, האוניברסיטה העברית, 2004.

    17. גיליגן, ק. התפתחות הפסיכולוגית של נשים", תקשורת טיפולית עם מתגברים, פרק 6, עמ' 117-142.

    18. פלשמן, א. סיכון חברתי: שייכות ומידור בקבוצות של מתבגרים, 2011. https://alanflashman.files.wordpress.com/2011/09/flashmanedfinal.pdf

    19. פלשמן, א. צ'יילדיזם – אפליה נגד ילדים 2012 https://alanflashman.files.wordpress.com/2012/09/childism-2012-final.pdf

    20. http://www.ohchr.org/en/professionalinterest/pages/crc.aspx

    21. https://alanflashman.files.wordpress.com/2012/10/2012-07-16-d7a2d793d795d7aa-d791d795d7a2d793d794-d79cd796d79bd795d799d795d7aa-d794d799d79cd793-d791d79bd7a0d7a1d7aa.pdf

    22. פלשמן, א. הכול לפי המבייש והמתבייש, 2013.
    https://alanflashman.files.wordpress.com/2013/12/d794d79bd79c-d79cd7a4d799-d794d79ed791d799d799d7a9-20131.pdf

    סטיגמה כלפי השמנה בקרב נשים: סקירה היסטורית והיבטים עכשוויים, ד"ר מאיה מאור

    ד"ר מאיה מאור
    התוכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת חיפה
    התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

    היחס השלילי כלפי הגוף השמן, וכלפי נשים וגברים שמנים, התפתח שנים רבות לפני העיסוק הרפואי בהשמנה, והושפע משינויים דמוגרפיים וחברתיים שאפיינו את המערב במודרניות המאוחרת.
    במדינות מערביות בנות זמננו הגוף השמן נתפס כלא אסתטי, כלא בריא, וכקשור למגוון של תכונות אופי שליליות ולחולי פיזי ונפשי. גישה זו, המייחסת להשמנה מגוון מאפיינים שליליים, נקראת "סטיגמה של השמנה". הסטיגמה של השמנה כה רווחת עד שהיא נתפסת כמובנת מאליה, ללא צורך בהסברים, וללא בחינה ביקורתית של הנחות היסוד הקשורות בה.

    מחקרים היסטוריים וסוציולוגיים מראים כי, למבנה הגוף ולמשקלו משמעויות שונות מאוד בהתאם לתקופה, למקום ולקבוצה החברתית [5-1]. כך, למשל, בארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 השתנה בהדרגה דימוי הגוף הנשי השמן מגוף יפה, סקסי ופורה, לגוף שנחשב למכוער ולגורם סיכון רפואי [4]. גם היום, בעוד הדימוי השלילי נשמר בתרבות האמריקנית ההגמונית, בתת התרבות הלטינית הגוף הנשי השמן נתפס כיפה ומטופח [6]. במדבריות סהרה, שמנות נתפסות כיפות יותר מרזות – נשים מנסות להשמין לקראת חתונתן, מתגאות בסימני מתיחה, ומשתדלות ללבוש כמה שיותר בגדים ותכשיטים כאשר הן נשקלות [7].
    כיום, במדינות מערביות בנות זמננו, הגוף השמן נתפס כלא אסתטי, כלא בריא, וכקשור למגוון של תכונות אופי שליליות ולחולי פיזי ונפשי [1,8-10]. גישה זו, המייחסת להשמנה מגוון מאפיינים שליליים, נקראת "סטיגמה של השמנה". הסטיגמה של השמנה כה רווחת עד שהיא נתפסת כמובנת מאליה, ללא צורך בהסברים, וללא בחינה ביקורתית של הנחות היסוד הקשורות בה [2,10].
    נשים וגברים הנתפסים כשמנים, חשופים לדעות קדומות ולאפליה במגוון רחב של תחומי חיים [11,8]. בארה"ב, למשל, שכיחותה של אפליה כנגד אינדיבידואלים שמנים עלתה ב-66% בעשור האחרון, ושיעוריה ניתנים להשוואה לאלו של אפליה על בסיס גזעי [8]. אפליה נגד שמנים באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בשוק העבודה, במערכת הבריאות, במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, במערכות יחסים בין אישיות ובייצוגים באמצעי התקשורת [8]. לסטיגמה הקשורה להשמנה יש גם השפעה שלילית על בריאותם הפיזית של החשופים לה. לפעמים ההשפעה עקיפה, כאשר שמנים נמנעים מלצרוך שירותי רפואה על מנת למנוע חוויות שליליות באינטראקציה עם הצוות הרפואי, ולפעמים ישירה, בשל השפעת המתח הנפשי על הבריאות הגופנית [12].
    כיצד נוצרה סטיגמה חזקה כל כך סביב השמנה? האם הרפואה המודרנית "גילתה" כי השמנה מזיקה לבריאות ובעקבות כך הציבור הרחב התחיל לייחס מאפיינים שליליים להשמנה ולאנשים שמנים? או שמא ההשמנה החלה להיתפס כמאפיין בעל ערך שלילי, בשל תהליכים חברתיים וכלכליים שלא היו קשורים בהכרח לבריאות ולרפואה?

    אפליה נגד שמנים באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בשוק העבודה, במערכת הבריאות, במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה, במערכות יחסים בין אישיות ובייצוגים באמצעי התקשורת. בארה"ב, למשל, שכיחותה של אפליה כנגד אינדיבידואלים שמנים עלתה ב-66% בעשור האחרון, ושיעוריה ניתנים להשוואה לאלו של אפליה על בסיס גזעי

    היבטים היסטוריים: מתי ומדוע השמנה הפכה להיות מקושרת עם ערך שלילי במערב?
    היום נראה לנו מובן מאליו שהשמנה קשורה במחלות ורזון קשור בבריאות. לא כך היה במאות ה-18 וה-19 במערב. הממסד הרפואי דאז לא היה מודאג מהשמנה, אלא דווקא מרזון. מחלות או מצבים בעייתיים שונים כמו שחפת, או תת-תזונה, לוו לעיתים ברזון קיצוני. רופאים היו עסוקים במציאת דרכים לגרום לאנשים לאכול יותר ולא פחות [13]. הממסד הרפואי, והציבור הרחב, האמינו כי מבנה גוף שמן מתאים לאנשים מסוימים, ועליה במשקל עם הגיל נתפסה כטבעית [13]. משקלו של אדם לא נתפס כמשתנה רלוונטי לבדיקה רפואית. שקילת מטופלים, בין אם מבוגרים או תינוקות, הפכה להיות נפוצה רק במהלך המאה ה-20.
    למרות שהשמנה לא נחשבה אז לסיכון בריאותי, כבר מאמצע המאה ה-19, החלו להופיע פרסומות למוצרים לירידה במשקל במגזינים ועיתונים בארצות הברית. תוכניות הדיאטות הראשונות ששווקו לציבור לא התיימרו לשפר בריאות, ולמעשה, נאלצו להתמודד עם התנגדות הממסד הרפואי לרעיון שדיאטות הן נחוצות [13]. פעמים רבות מוצרים אלה היו מסוכנים מאד לבריאות והכילו תרכובות אמוניה, תולעי סרט או רעלן תעשייתי בשם דיניטרופנול (dinitrophenol), שמשבש את מנגנון חילוף החומרים של הגוף. אחת מתוכניות הדיאטה הראשונות כללה לקיחת חומר משלשל חזק, אכילת שתי ארוחות קטנות בלבד בצהריים ובערב, והגבלת צריכת הנוזלים. במידה ולא התרחשה ירידה במשקל, על צרכני הדיאטה היה לעבור לאכול ארוחה אחת קטנה ביום, ואם גם זה לא עזר, לצום לתקופה של עד 30 יום [13].
    מודעות אלו, שלעיתים קרובות פנו לנשים, מדגימות כי בתקופת זמן זו החלה להיות רווחת הסטיגמה לגבי השמנה, שעוררה בושה וחרדה, ויצרה פלח שוק למוצרים שמיועדים להרזיה. מה הניע וליבה את המוניטין השלילי של השמנה בתקופה בה היא לא נתפסה כסיכון בריאותי משמעותי? מה היו התהליכים הפוליטיים והחברתיים ששינו את המשמעויות המיוחסות לגוף השמן – מגוף המעיד על שפע, מעמד מיוחס ויוקרתי של בעליו, לגוף שמעיד על שורה של פגמים אישיותיים (חוסר שליטה עצמית, למשל) ופגמים גופניים (כיעור)?
    התפתחות הסטיגמה של השמנה קשורה לעלייתו של המעמד הבינוני החדש, על רקע האצת התיעוש והעיור בתקופה זו. מספר הולך וגדל של אנשים ללא ייחוס, שלא היו נצר למשפחות מהמעמד הגבוה, הגיעו לערים והחלו לעבוד בעיסוקים משתלמים. לראשונה, הם יכלו לצרוך מוצרי מזון מגוונים ובשפע, לעבוד בעבודות פחות תובעניות פיזית וליהנות מתרבות, בילויים וידע. הטשטשות ההבדלים בין המעמדות הביאה את בני מעמד האצולה או המעמד הגבוה לייצר הבחנות חדשות. הם הגדירו את עצמם כמי שיודעים לצרוך במשורה, מפני שהורגלו לכך ולמדו לעשות זאת בהיותם נצר לדורות של עושר. זאת, בניגוד ל"מתעשרים החדשים", בני המעמד הבינוני, שלא למדו לצרוך "במידה" ו"צורכים יותר מידי" מזון, תרבות וידע [13].
    כך, מסמן של שגשוג וצריכה "ראויים" של בני המעמד הגבוה והאצולה, הפכה "השמנה" לסמן של "צריכת יתר", של מעמד שאיים על בלעדיות הפריווילגיות של בני המעמדות הגבוהים. ניתן לראות זאת באיורים וקריקטורות שהופיעו בעיתונים ובמגזינים בני התקופה. אנשי המעמד הבינוני החדש הוצגו כנלעגים או מגוחכים, ככאלה שצורכים יותר מידי ידע, מזון או מוצרי צריכה אחרים וכשמנים [13]. צריכת מזון הוצגה כקשורה לצריכה בתחומים אחרים, וצריכת היתר של אנשים שלא ראויים לצרוך סומנה על ידי גוף שמן. אם בעבר האדם השמן יוצג כיוצא דופן – בכוח, בהשפעה, בממון – כעת, הוא נתפס כ"אדם ממוצע", אחד מיני רבים בני המעמד הבינוני החדש, שלא מסוגל לצרוך או לממש את הפריוילגיות החדשות שלו במשורה וצורך יותר מדי ו"בלי חשבון".
    לקראת סוף המאה ה-19, התרבות הצרכנית החדשה מתחילה לעורר גם התנגדות דתית, שהדגישה ציוויים נוצריים פרוטסטנטיים לאורח חיים של דחיית סיפוקים, עבודה קשה וצניעות חומרית, ותדלקה את התפתחות הסטיגמה סביב השמנה, שנתפסה כמעידה על חוסר אדיקות ואמונה [14,15]. הניסיון "לקרוא" את הגוף כמעיד על נפשו ואישיותו של האדם אפיינה לא רק את הדת, ולא רק את העיסוק החברתי בהשמנה, אלא גם ענפים פסאודו-מדעיים שהיו פופולריים באותה תקופה, כמו מדע ה"פרנולוגיה" שקישר בין גודלם וצורתם של חלקי גוף, ביחוד הגולגולת, לבין אישיותו והאינטליגנציה של הפרט [13]. כבר בשלהי המאה ה-19, ניתן לראות מודעות פרסומות למוצרי הרזיה שונים שנשענים על אסוציאציות תרבותיות בין השמנה לבין נחיתות גופנית, נפשית ואסתטית.
    למרות התפתחויות אלו, לא היה עיסוק רפואי או ציבורי בקשר בין השמנה לבין בריאות. אנשים שמנים יוצגו באיורים בעיתונות ובגלויות הומוריסטיות כנלעגים, וולגריים, חסרי תחכום או שליטה עצמית, אבל לא כחולניים. פרסומות למוצרי דיאטה נשענו על סטיגמת ההשמנה עשורים רבים לפני שהתפתח העיסוק הרפואי בהשמנה. בתקופה זו, למרות שהשמנה כבר החלה להיתפס כשלילית, הרזון טרם זכה להערצה. גוף נשי מלא ובעל קימורים נחשב לאידיאל היופי, ובמגזינים היה ניתן למצוא פרסומות למוצרי השמנה ועליה במשקל או פרסומות שהדגישו את מאפייניהם "מצמיחי הבשר" של מוצריהם. עבור רופאים רבים, רזון ולא השמנה, סימנו את הסיכונים באורח החיים המודרני – יותר מידי עבודה, פחות מידי מנוחה ותזונה לא מתאימה. האידיאל הגופני היה גוף "מאוזן", לא שמן ולא רזה.
    רק באמצע המאה ה-20, מתחיל הגוף השמן להיתפס כבעיה רפואית. בהדרגה, הטיעון לפיו סטיגמת ההשמנה נובעת מהשלכותיה הבריאותיות השליליות הופך להיות אחד מהצידוקים המרכזיים לאפליה והדרה של שמנים. אבל ההיסטוריה מראה שהסטיגמה התפתחה הרבה לפני הטענות הרפואיות, ומסיבות אחרות לגמרי. מסקנה דומה עולה גם מניתוח היחס השונה להשמנה בקרב גברים ונשים.

    רק באמצע המאה ה-20, מתחיל הגוף השמן להיתפס כבעיה רפואית. בהדרגה, הטיעון לפיו סטיגמת ההשמנה נובעת מהשלכותיה הבריאותיות השליליות הופך להיות אחד מהצידוקים המרכזיים לאפליה והדרה של שמנים. אבל ההיסטוריה מראה שהסטיגמה התפתחה הרבה לפני הטענות הרפואיות, ומסיבות אחרות לגמרי.

    מגדר והשמנה: הסטיגמה כלפי השמנה חמורה יותר כלפי נשים מאשר גברים
    כאמור לעיל, בחברות מערביות בנות זמננו, נשים וגברים שמנים כאחד חשופים לסטיגמה ולאפליה. בה בעת, מחקרים מראים כי הסטיגמה פוגעת יותר בנשים מאשר בגברים. ראשית, נשים נחשבות לשמנות "מדי" (כלומר, בצורה לא נורמטיבית) במשקלים שנחשבים "בסדר" (כלומר, נורמטיביים) עבור גברים. חנויות בגדים רגילות מציעות בגדים לגברים במידות גדולות, אך נשים יאלצו לחפש בגדים באותן מידות בחנויות למידות גדולות [16]. שנית, נשים שמנות חשופות לסטריאוטיפים וסנקציות חברתיות חמורות יותר מגברים שמנים [17-19].
    כפי שהאפליה הכללית כלפי שמנים מוצאת ביטוי בכל תחומי החיים, כך גם ליחס החמור במיוחד כלפי נשים שמנות יש השלכות במגוון מצבים: נשים הנחשבות לשמנות פגיעות יותר לאפליה בשוק העבודה, כולל בתחום השכר; במערכת הבריאות, השכיחות הגבוהה ביותר של יחס פוגעני הינה במחלקות מיילדות וגניקולוגיה; בתחום מערכות היחסים הרומנטיות, נשים שמנות מתקשות יותר למצוא בן זוג מאשר גברים שמנים, פחות נחשקות ופחות מסופקות מהם; באמצעי התקשורת, דמויות נשיות נוטות להיות מיוצגות בתת משקל יותר מאשר דמויות גבריות [8; 17-20]. יחס מעליב ומשפיל להשמנה הינו אינדיקציה משמעותית להערכה עצמית נמוכה בקרב נשים שמנות, אך לא בקרב גברים שמנים [8]. מחקרים מראים גם כי נשים שמנות סובלות יותר מהפרעות אכילה, דיכאון, חרדה חברתית, בעיות מיניות ודימוי עצמי נמוך [21].

    הטשטשות ההבדלים בין המעמדות הביאה את בני מעמד האצולה או המעמד הגבוה לייצר הבחנות חדשות. הם הגדירו את עצמם כמי שיודעים לצרוך במשורה, מפני שהורגלו לכך ולמדו לעשות זאת בהיותם נצר לדורות של עושר. זאת, בניגוד ל"מתעשרים החדשים", בני המעמד הבינוני, שלא למדו לצרוך "במידה" ו"צורכים יותר מידי" מזון, תרבות וידע

    שורשי היחס לגוף הנשי השמן
    מדוע הסטיגמה כלפי ההשמנה חמורה יותר ביחס לנשים?
    ראשית, נשים נשפטות על פי ההופעה החיצונית שלהן יותר מאשר גברים, והופעתן החיצונית תופסת מקום נכבד יותר בזהותן. לזיהוי בין נשים ובין הגוף יש שורשים עמוקים בהיסטוריה של המחשבה המערבית, המדגישה את הניגוד בין גוף ונפש, טבע ותרבות, סובייקט ואובייקט. הגבר או הגברי משויך לצד הרוחני של המשוואה, והאישה או הנשי לצד הגופני שלה [22]. דיכוטומיות אלה מכוננות תחומי ידע מערביים שונים כגון כמו רפואה, משפטים, ספרות; ובמסגרתם, ההבניה החברתית של הגוף הנשי כאובייקט או כגוף הופכת ל"טבעית". נשים מוצגות כאובייקטים (כאשר תשומת הלב ממוקדת בגופן, או בחלקים מגופן בהקשר מיני) ואילו גברים מתוארים כבעלי יכולות אקטיביות וחתירה להישגים כלכליים [22-24].
    נשים מכוננות את זהותן על בסיס המראה החיצוני שלהן ומידת המשיכה המינית שהוא אמור לשדר, כאשר גופן תופס פרופורציה גדולה יותר בתחושת הערך העצמי שלהן מאשר אצל גברים [25]. מצב זה יכול ליצור תחושות של בושה, חוסר ערך, חרדה, דיכאון והפרעות אכילה. למצב זה יש גם מימד כלכלי: במקרים רבים, נשים תלויות כלכלית בגברים, והמראה החיצוני עשוי להיות אחד מהנכסים החשובים שלהן [26].
    שנית, נשים מצופות לגלות שליטה ואיפוק לגבי מימוש תשוקותיהן, יותר מאשר גברים; ושומן בקרב נשים מסמן תשוקה נשית שיצאה מכלל שליטה. אישה "פריג'ידית" מאיימת על העונג הגברי, בעוד שאישה מינית מידי מאיימת על האונות הגברית [24]; ועונג של אישה בפני עצמו (זאת אומרת שלא מכוון לסיפוקו של גבר) מתואר כמסוכן וכמעורר תיעוב [22]. הדבר בולט בפרסומות למזון: תיאבון נלהב מקובל רק לגבי גברים, והתענוג השמור לנשים הוא בדרך כלל ההנאה ממנה קצובה של מזון דיאטטי או דל שומן. לכן, אישה שמנה היא חריגה מבחינה מינית, היא עוסקת במין (אוכלת) למען הנאתה שלה ומציגה תיאבון נלהב מידי. אישה במשקל רזה, לעומת זאת, שולטת היטב בתאבונה (תאוותיה) [24].
    שלישית, הפיקוח החברתי ההדוק על מימדי גופן של נשים התפתח גם כתגובת נגד לעצמאות ולהישגים שנשים זכו בהן במערב בעקבות פעילות פמיניסטית. בעבר, הוגבלה גישתן של נשים אל מרחבים ציבוריים שונים: נאסרה עליהן ההשתתפות בחיים הפוליטיים, והזכות לעבוד בעבודות שונות או לרכוש השכלה. כיום, נשים מוגבלות במרחב שהן יכולות לתפוס בגופן. הגבלה זו באה לידי ביטוי לא רק ביחס להשמנה: ילדות ונערות לומדות להתנועע במרחב כאשר הגפיים שלהן צמודים לגוף, לשבת ברגליים צמודות ולהשתמש במרחב מצומצם בהשוואה לגברים, כאשר הן עסוקות בסוגי ספורט שונים [27;28].
    בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כזכור, התקופה בה התחזקה מאוד סטיגמת ההשמנה – נשים שמנות הוצגו בעיתונות, בגלויות ובאיורים כלוקחות חלק בפעילויות או בפריוילגיות שנתפסו כמיועדות לגברים בלבד: נשים שצברו כוח פוליטי או כלכלי, נשים שנהנות ממנעמי החיים למען עצמן. פעמים רבות, בן זוגה של האישה השמנה הוצג כגבר חלש ו"רזה", שכוחה של בת זוגו מסרס אותו [13].

    נשים מצופות לגלות שליטה ואיפוק לגבי מימוש תשוקותיהן, יותר מאשר גברים; ושומן בקרב נשים מסמן תשוקה נשית שיצאה מכלל שליטה. הדבר בולט בפרסומות למזון: תיאבון נלהב מקובל רק לגבי גברים, והתענוג השמור לנשים הוא בדרך כלל ההנאה ממנה קצובה של מזון דיאטטי או דל שומן.

    אפליית שמנים בישראל

    החברה בישראל מתאפיינת באפליה נרחבת ומשמעותית נגד שמנים. במערכת הבריאות, חוקרים מצאו כי רופאי משפחה בישראל נוטים לדווח על סטריאוטיפים ודיעות קדומות שליליות לגבי אנשים שמנים [29]. בתקשורת הישראלית, שמנים חשופים לתיוג שלילי כזללנים, מכוערים וחסרי איפוק או משמעת עצמית [30;31].
    היחס להשמנה משקף ומושפע מהמגמות בחברות מערביות אחרות, ובמיוחד בולט היבוא "הישיר" מארצות הברית לישראל של מוצרי תרבות המבטאים אידיאולוגיה שלילית לגבי הגוף הנשי השמן. כך למשל, שני מחקרים מדעיים המבטאים גישה שלילית כלפי הגוף השמן ("המאשימים" שמנים בהתחממות גלובלית ובגרימת השמנה בקרב חבריהם), שזכו להדים נרחבים בתקשורת האמריקנית, פורסמו עד מהרה גם באתרי חדשות מובילים בישראל . גם פורמט "תוכנית הריאליטי" האמריקנית "The biggest looser" הועתק במדויק לישראל תחת השם "לרדת בגדול".

    כיצד ניתן להתמודד עם הסטיגמה של השמנה?
    בחמישים השנים האחרונות, החלו להתפתח קבוצות ורעיונות, אשר מאתגרים את המשמעות השלילית המיוחסת להשמנה ולגוף השמן, בעיקר במסגרת שתי תנועות חברתיות: התנועה הפמיניסטית והתנועה למען זכויות שמנים.
    כפי שהוסבר לעיל, פעילויות פמיניסטיות מזמינות נשים לפרש מחדש את הסטיגמה לגבי השמנה לא כתוצאה של כישלון אישי, אלא כסימפטום לניסיון לשלוט ולהגביל נשים בחברות פטריארכליות. קשה לדעת האם מודעות פמיניסטית מגינה על נשים מפני דימוי גוף שלילי, אבל ברור שקיים מתאם מובהק בין תודעה פמיניסטית חזקה ומפותחת לבין היכולת להתמודד עם לחצים תרבותיים לרזות [32;33]. הפרשנות הפמיניסטית לאידיאל היופי הרזה, כאמצעי להחלשת נשים, עשויה לעודד נשים לאמץ נורמות תרבותיות שונות לגבי יופי נשי. למשל, לפרש גוף נשי "שלוקח מקום במרחב" כגוף חזק ובעל עוצמה [34]. בעקבות חשיפה לטקסטים פמיניסטיים, נשים עשויות גם לחפש אפיקים שונים לביסוס הזהות העצמית שלהן, כמו עיסוק בספורט תחרותי או פעילות פוליטית.
    התנועה למען זכויות שמנים מאגדת בתוכה קהילות, קבוצות וארגונים שונים אשר שמים לעצמם מטרה להיאבק נגד אפליית שמנים במגוון תחומי החיים ובמגוון אמצעים: פעילות חברתית, פעילות משפטית ועוד [35;31]. התנועה התפתחה לראשונה בארצות הברית, אולם כיום היא כוללת גם ארגונים וקבוצות גם ברחבי אירופה ובישראל [31].
    התנועה למען זכויות שמנים הביאה גם להיווצרות תחום ידע אקדמי חדש הנקרא "לימודי שמנות" (Fat studies). בדומה לתחומי מחקר אינטר-דיסציפלינאריים אחרים, כמו לימודי מגדר ולימודים פוסט-קולוניאליים, התחום בוחן את האפלייה השיטתיים נגד אנשים שמנים במדינות מערביות בנות-זמננו ומפתח אמצעים תיאורטיים וביקורתיים כדי להבין אפליה זו ולהתנגד אליה [10].
    בעזרת שיחים אלטרנטיביים, ופעילות התנועה הפמיניסטית והתנועה למען זכויות שמנים, נשים וגברים שמנים מוצאים דרכים יצירתיות להתנגד לסטיגמה לגבי השמנה, דרך השתתפות בצורות שונות של פעילות חברתית [36;37]. למשל, נשים שמנות הצליחו לכונן זהות בעלת ערך חיובי יותר, ולהביא לשינויים חברתיים, דרך השתתפות בקהילות אינטרנט המיועדות לנשים שמנות [31;1], דרך השתתפות בריקודי בורלסקה [38[, פיתוח מכוני ומרכזי כושר לנשים שמנות בלבד [39] ועוד. מחקרים מראים כי נשים שמנות שהשתמשו באסטרטגיות התמודדות חיוביות (למשל, שימוש בתמיכה חברתית), כדי להתמודד עם דיכוי על רקע משקל, דיווחו על רמה גבוהה של רווחה נפשית ביחס לנשים שהשתמשו באסטרטגיות שליליות (למשל הימנעות מפעולות מסוימות) [8].

    לסיכום

    היחס השלילי כלפי הגוף השמן, וכלפי נשים וגברים שמנים, התפתח שנים רבות לפני העיסוק הרפואי בהשמנה, והושפע משינויים דמוגרפיים וחברתיים שאפיינו את המערב במודרניות המאוחרת. היחס החברתי השלילי להשמנה גורם לכך שנשים וגברים שמנים יהיו חשופים לסטיגמה ולאפליה משמעותיים בכל תחומי החיים. ישנן עדויות כי סטיגמת ההשמנה אף פוגעת בבריאותם של נשים וגברים שמנים.
    נשים שמנות חשופות למידה רבה יותר של אפליה וסטיגמה, בין השאר, בשל סיבות שונות הקשורות למעמדן של נשים בחברות מערביות בנות-זמננו ולזיהוין עם גופן. בה בעת, ישנם גברים ונשים שמנים שמצליחים להתמודד עם ולהתנגד למסרים החברתיים השוללים את הגוף השמן במגוון דרכים, אם כיחידים, ואם כחברים בקבוצות שונות.

    ביבליוגרפיה:

    1. LeBesco, K. (2004). Revolting bodies? The struggle to redefine fat identity. Boston, MA: University of Massachusetts Press.

    2. Braziel, Jana Evans, & LeBesco, Kathleen (Eds.). (2001). Bodies out of bound: Fatness and transgression. Los Angeles: University of California Press.

    3. Harjunen, H. (2009). Women and fat: Approaches to the social study of fatness. Unpublished PhD dissertation, Finland: University of Jyvaskyla.

    4. Fraser, L. (2009). The inner corset: A brief history of fat in the United States. In Esther D. Rothblum, & Sondra Solovay (Eds.), The fat studies reader (pp. 11–14). New York: New York University Press.

    5. Sobal, Jeffery, & Maurer, Dona (1999). Introduction. In J. Sobal, & D. Maurer (Eds.), Interpreting weight: The social management of fatness and thinness. New York: Aldine De Gruyter.

    6. Levy-Navarro, E. (2009). Fattening Queer History. In Esther D. Rothblum, & Sondra Solovay (Eds.), The fat studies reader (pp. 2–7). New York: New York University Press.

    7. Popenoe, R. (2004). Feeding desire: Fatness, beauty and sexuality among a Saharan people. Routledge.‏

    8. Puhl, R. M. & Heuer, C. A. (2009) The stigma of obesity: A review and update, Obesity, 17, pp. 1 – 24

    9. Rice, C. (2007). Becoming ‘the fat girl’: Acquisition of an unfit identity. Women's Studies International Forum, 30(2), 158–174.

    10. Wann, M. (2009). Fat studies — An invitation for a revolution. In E. Rothblum, & S. Solovay (Eds.), The fat studies reader (XI–XXVII). New York: New York University Press.

    11. Degher, D., & Hughes, G. (1999). The adoption and management of a “fat” identity. In J. Sobal & D. Maurer (Eds.), Interpreting weight: The social management of fatness and thinness (pp.11–28). New York, NY: Aldine De Gruyter.

    12. Schafer, M. H., & Ferraro, K. F. (2011). The stigma of obesity does perceived weight discrimination affect identity and physical health?. Social Psychology Quarterly, 74(1), 76-97.‏

    13. Ferrall, Amy E. (2011). Fat shame: Stigma and the fat body in American culture. New York: New York University Press.

    14. Stearns, P. N. (2002). Fat history: Bodies and beauty in the modern west. NYU Press.‏

    15. Schwartz, H. (1986). Never satisfied: A cultural history of diets, fantasies, and fat. Free Press.‏

    16. Bergman, S. B. (2009). Part-time fatso. In: E. Rothblum and S. Solovay (Eds.), The Fat Studies Reader (pp. 139-142). New York & London: New York University Press.

    17. Royce, T. (2009). The shape of abuse: Fat Oppression as a Form of Violence Against Women. In: E. Rothblum and S. Solovay (Eds.), The Fat Studies Reader (pp. 151-157). New York & London: New York University Press.

    18. Parohaska, A & Gailey, J. (2009). Fat Women as "Easy Targets": achieving masculinity through Hogging. In: E. Rothblum and S. Solovay (Eds.), The Fat Studies Reader (pp. 158-166). New York & London: New York University Press.

    19. Harris, M. B., Walters, L. C, & Waschull, S. (1991). Gender and ethnic differences in obesity-related behaviors and attitudes in a college sample. Journal of Applied Social Psychology, 21, 1545-1577.

    20. Fikkan, J. L., & Rothblum, E. D. (2011). Is fat a feminist issue? Exploring the gendered nature of weight bias. Sex Roles, doi:10.1007/s11199-011- 0022-5.

    21. Annis, N.M., Cash, T.F., & Hrabosky, J.I. (2004). Body image and psychosocial differences among stable average-weight, currently overweight, and formerly overweight women: The role of stigmatizing experiences. Body Image: An International Journal of Research, 1, 155-167.

    22. Bordo, S. (2003 (1993)). Unbearable Weight: Feminism, Western Culture and the Body. University of USA & England: California Press.

    23. McKinley, N. M. (2006). Longitudinal gender differences in objectified body consciousness and weight-related attitudes and behaviors: Cultural and developmental contexts in the transition from college. Sex Roles, 54,3-4, 159-173.

    24. McKinley, N. M. (1999). Ideal weight/ideal women: society constructs the female. In: J.Sobal & D. Maurer (Eds.). Weighty Issues: fatness and Thinness as Social Problems (pp. 97-116). New York: Aldine de Gruyter.

    25. Muehlenkamp, J. J., & Saris-Baglama, R. N. (2002): Self-objectification and its psychological outcomes for college women. Psychology of Women Quarterly, 26, 371–379.

    26. Rothblum, E. D. (1994) “I’ll die for the revolution but don’t ask me not to diet”: feminism and the continuing stigmatization of obesity. In P. Fallon, M. A. Katzman & S. A.

    27. Bartky S. (1988). Foucault, feminism, and patriarchal power. In: I, Diamond., & L, Quinby. (Eds). Feminism and Foucault: Reflections On Resistance (pp. 61-86). Boston, MA: North- eastern University Press.

    28. Young, I.M. 1980. Throwing Like a Girl: A Phenomenology of Feminine Body Comportment Motility and Spatiality. Human Studies, 3: 137-156.

    29. Fogelman, Y., Vinker, S., Lachter, J., Biderman, A., Itzhak, B., and Kitai, E. (2002). Managing obesity: A survey of attitudes and practices among Israeli primary care physicians. International Journal of Obesity, 26, 1393–1397.

    30. Maor, M. (2014). Stories that matter: subverting the before-and-after weight-loss narrative. Social Semiotics, 24(1), 88-105.‏

    31. Maor, M. (2013). ‘Do I Still Belong Here?’The Body's Boundary Work in the Israeli Fat Acceptance Movement. Social Movement Studies, 12(3), 280-297.‏

    32. Cash, T. F., Ancis, J. R., & Strachan, M. D. (1997). Gender attitudes, feminist identity, and body images among college women. Sex Roles, 36(7-8): 433-447.

    33. Murnen, S. K., & Smolak, L. (2009). Are feminist women protected from body image problems? A meta-analytic review of relevant research. Sex roles, 60(3-4): 186-197.‏

    34. Maor, M. (2012). The body that does not diminish itself: Fat acceptance in Israel's Lesbian queer communities. Journal of lesbian studies, 16(2), 177-198.‏

    35. Sobal, J. (1999) The size acceptance movement and the social construction of body weight. In: J.Sobal & D. Maurer (Eds.). Weighty Issues: Fatness and Thinness as Social Problems (pp. 231-249). New York: Aldine de Gruyter.

    36. Cooper, C .(1998). Fat and Proud: The Politics of Size. London, Great Britain: Cox & Wyman.

    37. Joanisse, L., & Synnott, A. (1999). Fighting back: reactions and resistance to the stigma of obesity. In: J. Sobal & D. Maurer (Eds.), Interpreting Weight: The Social Management of Fatness and Thinness (pp.49-72). New-York: Aldine De Gruyter.

    38. McAllister H. (2009). Embodying Fat Liberation. In: E. Rothblum and S. Solovay (Eds.), The Fat Studies Reader (pp. 305-311). New York & London: New York University Press.

    39. Schuster, Dana, & Tealer, Lisa (2009). Exorcising the exercise myth: Creating women of substance. In Esther D. Rothblum, & Sondra Solovay (Eds.), The fat studies reader (pp. 320–326). New York: New York University Press.

    תיאור מקרה

    אבישג לבקוביץ, דיאטנית קלינית

    מטפלת בהתנהגויות אכילה במכבי טבעי ובמרכז שפת האכילה

    אייל, גבר בן 50 גדול וגבוה 190 ס"מ משקל 121 ק"ג. הגיע אלי בהפניית רופא משפחה, לאחר שבבדיקות הדם האחרונות התגלתה רמת סוכר גבוהה 110 בצום. הוא פתח ואמר: "אני לא יודע מה עוד את יכולה לחדש לי, עשיתי כבר את כל הדיאטות, אני כישלון, אף פעם לא מצליח. נמאס לי כבר לנסות."
    "בשבוע שעבר הגעתי לרופא, כמה אני שונא ללכת לשם, כסאות חדר ההמתנה צרים וצפופים ואני צריך להמתין בעמידה בפינה עד שיקראו לי. נכנסתי לאחות למדידת לחץ-דם ועוד לפני שהתיישבתי היא צעקה בקול "תביאו לי מד לחץ דם מידהXL דחוף " וכשעליתי על המשקל היא אמרה "אז מה?! הדיאטה לא עובדת?" .."
    "נכנסתי לרופא, הוא מכיר אותי כבר 15 שנה, סיפרתי לו שפוטרתי לאחרונה ואני מדוכא ועייף רב הזמן, הוספתי שלאחרונה יש לי קשיים בתפקוד המיני. הוא הסתכל עלי ואמר "אתה בעודף משקל מסוכן, קח את עצמך בידיים, חזור אלי עם 15 קילו פחות ואז נדבר"."
    שאלות לפסיכולוגית:
    1. אייל חווה יחס ודיבור פוגעני במפגשו עם אנשי המקצוע. כיצד אני יכולה כמטפלת נוספת להעביר את אייל חוויה מתקנת?
    2. אייל מנוהל מתוך הסטיגמה הרווחת שהוא כישלון. איך אוכל לעזור לו להשתחרר מהסטיגמה ולחיות חיים מלאים גם ללא ירידה במשקל?

    מאת: נעמי יואלי, פסיכולוגית קלינית ורפואית בכירה

    אייל מגיע עם "כרטיס ביקור" של יאוש, כשלון, ואולי שביב תקווה. "מה כבר תחדשי לי?". הוא חש בושה במראהו ובמשקלו, וגם בתווית ה"כשלון" שלו, ועם זאת פתוח מספיק כדי לחלוק את הדימוי העצמי הנמוך שלו, העלבונות שחווה, הכישלון המקצועי והמיני, ולאחרונה את תוצאות בדיקת הדם שהתקבלו אצלו כעוד לבנה בבנין הכושל.
    יש הרגשה כאילו הוא מקבל בהכנעה ובהסכמה את כל הנאמר לו וכמעט "הרים ידיים". במצב זה הדימוי העצמי והגופני הנמוך שלו מקבל חיזוקים מן הסביבה, אך כבר מופנם היטב ו"חולש" על כל תחומי התיפקוד שלו.
    נדמה כאילו אנשי המקצוע שהוא פוגש זיהו את דמותו הכושלת, ואינם רואים את האדם הפגיע, הנעלב, המיואש, הדחוי שמגלה סימנים של דיכאון מתמשך, הוא חסר אנרגיה ובודאי אינו יכול "לקחת את עצמו בידיים".
    גם רופאו, המכיר אותו 15 שנים, רואה את איל דרך פריזמה אחת – עודף המשקל והכישלון להתמודד עימו. האם הפיטורים שלו קשורים בחוסר תיפקוד ודיכאון? האם הוא זכאי להתייחסות אנושית גם אם אינו מוריד ממשקלו? הוא מעביר את איל לטיפול של גורם נוסף, כאילו לסמן V על מעגל הניסיונות הכושלים..
    הסטיגמה שאיל חווה היא של חוסר אמפטיה וכבוד אליו כאדם, אי שמירה על פרטיותו מבלי שיוכל להתקומם על כך, חוסר הקשבה אליו כאדם, חוסר התייחסות לתסמינים שהוא מתאר, ואיל אינו מאמין שיכול להיות אחרת, הוא שבוי בחוסר אונים נלמד.
    חוסר אונים נלמד (LEARNED HELPLESSNESS) הוא מצב פסיכולוגי, הנוצר בעקבות חוויות מרובות של היעדר שליטה, בהן אין לפרט יכולת לשנות מצב בלתי נעים. במקרים אלו תחושת חוסר האונים נוצרת לאור התפיסה, שלא קיימת תלות בין התגובות של הפרט לבין התוצאות שלהן. את המושג טבע הפסיכולוג מרטין זליגמן, ותחילתו בתצפית על כלבים שנחשפו שוב ושוב לשוק חשמלי ממנו לא הצליחו להימנע. לאחר זמן מסוים נצפתה תגובת חוסר אונים, והכלבים חדלו לנסות להימלט מגורלם. בתצפיות בבני אדם מצאו החוקרים קשר ישיר לדיכאון חרדה, ביישנות קיצונית ובדידות חברתית. חוסר אונים נלמד קשור גם לייחוס המצב לגורמי מיקוד שליטה חיצוניים. כלומר, אם אדם אינו מצליח להשיל ממשקלו במשך זמן רב חרף כל ניסיונותיו, הוא עלול לשייך את כל כישלונותיו לגורם חיצוני (מחוסר מזל, עד גנטיקה ועד רצף כישלונות המעיד על יכולתו המוגבלת) ואז פשוט יחדל לנסות.
    בפני הדיאטנית עומד אתגר של ניסיון לשבור את מעגל הקסמים, ואת הנבואה השבה ומגשימה את עצמה. הפיתוי של המטפל להצטרף למעגל חוסר האונים ולהרים ידיים הוא "ניצחון" גרוע של אייל.
    דיאטנית יכולה ראשית להקשיב לו, להפגין אמפטיה למצבו, לחוסר היחס והכבוד שחווה. בעיניה הוא "אדם" ולא "שמן". כך תייצר חוויה שונה ומפתיעה. היא יכולה לברר איתו זיכרון של חוויה חיובית מעברו, בה חש בעל ערך. להקשיב לנסיבות חייו כעת, לדבר איתו "בגובה העיניים" ולהיזהר מנקיטת עמדה פטרונית, המחזקת את חוסר האונים. היא תתן מקום לחוסר האמון שלו במצבו. ניתן להציע הומור, ולבחון איתו אם הוא יכול להשתמש בו, ולהצביע בפניו מאוחר יותר על התפיסה הקוגניטיבית המכשילה ועל חוסר האונים הנלמד, וכיצד החשיבה הזו תורמת לאי האמון שלו בעצמו. ניתן לבחור ביחד איתו נושא שאינו קשור למשקלו, ובו יוכל לייצר חוויה חיובית (אמנות, צילום, פתירת תשבץ או כל נושא שיבחר ועליו הוא יכול לקחת אחריות). ביצירת החוויה החיובית יש להיזהר מלעודד אותו לחוות עצמו כקרבן מתמשך של הסביבה, ולבנות בסיס אמון ממנו יוכל להתקדם, לגלות נקודות חיוביות, לקבל את עצמו ולהיחלץ ממעגל חוסר האונים.