המוח כשחקן ראשי בשליטה והתמודדות עם התמכרות למתוק

אורלי יונה דרורי. דיאטנית קלינית,  B.A בפסיכולוגיה, מאמנת אישית, מנחת קבוצת מוסמכת.  

״לא מפסיקה לחשוב על אוכל  בעיקר מתוק״

״לא יכולה שלא לקחת אוכל בעיקר מתוק או לחם שמונח לפני״

״ לא מסוגלת לאכול עוגייה אחת או שתיים.. זה חייב להסתיים בכל הקופסא או כל העוגה או עד שיש לי בחילה״

חוסר שקט, חוסר שליטה. האם זה באמת בלתי אפשרי עבור אנשים מסוימים  לאכול  בגבולות? האם מדובר בהתמכרות ?

אנחנו מכירים דרכים רבות ליצר גבולות באכילה ולרזות ואנו מכירים את כאב הנפילה לדברים מתוקים והעליה במשקל.

מה עומד מאחורי תחושת חוסר השליטה מצד אחד ותחושת הכוח והיכולת לשלוט מאידך?

הגישה הפיזיולוגית מוחית מסבירה  את המתח בין הכמיהה לאכילת מתוק ופחמימות לבין יכולת השליטה באכילתם, ביחסי גומלין בין הפרשת דופמין והפרשת סרטונין באיזורים מסוימים במוח. בנוסף, הפיזיולוגיה של המוח מדברת  על היחסים בין האמיגדלה שהיא האזור האחראי על רגשות ובעיקר פחד וכאב  והאזור של הקורטקס המצחי הקדמי שאחראי על עיבוד נתונים והסקת מסקנות המשפיעים על התנהגות.

בהרצאה אציג את הגישה הפיזיולוגית מוחית המסבירה באופן ביולוגי את ההתנהגויות שלנו מול האוכל. נדבר על  הנירוטרנסמיטור דופמין כשחקן מרכזי המגיב לכמיהה למתוקים ומהווה בסיס להתמכרות למתוקים ופחמימות.

נבין  את הקשר בין הפעילות הפיזיולוגית במוח לבין  הרגשות  והתנהגות.

בסופו של דבר אנחנו לא רובוטים הנשלטים ע״י פעילות עצבית במוחנו ונראה שיש לנו יכולת שליטה בהתנהגות ויכולת בחירה האם לאכול או לא לאכול.   למרות זאת,  נראה שמצבי התמכרות פיזיולוגית למתוק ופחמימות ומצבים נפשיים מסויימים, מקשים מאוד על יכולת השליטה וגורמים להרפיה במוטיבציה לאכול בגבולות.